נוסטלגיה היא, כידוע, סטייה. התנהגות בעלת מאפיינים רגרסיביים-אינפנטיליים המעידה על אופיו של הנוסטלגיקן, על תקיעותו בשלב מוקדם בהתפתחותו האינטלקטואלית והרגשית, ולרוב גם, ובאופן בולט, על טעם רע לשמו. אולם למרות זאת, ובאופן מובהק, לולא הנוסטלגיה, חיינו לא היו חיים, או במילים פשוטות יותר: טול מאדם את עברו, ועתידו ימהר גם הוא להפנות לו את הגב. או כפי שאמר קהלת, "את הנעשה אין להשיב". ואם מותר להוסיף, "אבל אפשר להקליט".
"סטארסקי והאץ'" (ראשון עד חמישי בשעה 1:40 בערוץ 3 בכבלים) הוא אגרוף נוסטלגיה מהמם בעוצמתו היישר אל מפתח הלב. מסע בתוך מנהרת הזמן, בימים שבהם היא עוד פעלה על בטריות. הסבנטיז, שבמקור היתה אמורה להיות התשובה המפוכחת לשנות השישים, הפכה מבלי שהשגיחה לאוסף בלתי מפוענח של מסרים סותרים: דיסקו מול חומת הברזל, טרור בינלאומי מול ראיונות עם קסאבריה הולנדר, גולדה מאיר וריצ'ארד ניקסון מול אידי אמין דדה. סמטוחה רצינית. והטלוויזיה, שרק השתחררה מעול ההשתאות העצמית על יכולתה הטכנולוגית להיות באוויר, התחילה מתכתבת עם עצמה, קורצת לקולנוע, ויותר מכל עידו אחר, הפכה לסמלה של תקופה.
הנה האץ', מחלפות בלונדיניות וג'ינס תכלת רחב, מעיל קורדורוי ירוק וחולצת הוואי טרופיק אדומה לגופו, משופם. הוא חוקר אשה מבוגרת בכובע מצחייה שנחשדת בהכאת בעלה. היא קוראת לו "שוגר" והוא מסיט את שערו לאחור, כמו בפרסומת לשמפו נגד קשקשים. הנה הוא יוצא מהמסך המפוצל, הזודיאק המהפנט שדורש ארגון קשב וראייה מקסימלי או רפיסה שכלית מוחלטת. הנה צועד לעברו סטארסקי והם נהדפים אחד כנגד השני, נצמדים, הודפים בשאט נפש משועשעת, לא פוליטיקלית ולא קורקטית בכלל, זה את זה. מסרים הומוסקסואלים חבויים? לכו תצפו בגודאר.
נכנס ניקי, אחיו הקטן של סטארסקי, והוא דומה לו, אבל הוא חסר את העיניים הכחולות ונמוך בעשרה סנטים. הוא מסתבך עם החבר'ה הלא נכונים ומתחרה עם פול מייקל גלאזר על ליבה של הדיילת בשדה התעופה. מה הקשר? מה זה חשוב. זה מסתדר בסוף איכשהו. סטארסקי תמיד מפנה את האגן למצלמה כשהוא יורה, והאץ' מנופף בשיער. הג'יפה שיש לסטארסקי על הראש לא מפריעה לו להיות חתיך. מה זאת אומרת חתיך בלש במגפיים! והוא שווה פיצוץ משום שהוא סטארסקי, והאץ' הוא לא טמבל משום שהוא האץ', ואנחנו להזכירכם בתקופה של גיבורים אבסולוטיים והומור דק שמרחף מעל כל התקופה כמו ריקושטים אחרונים של סוטול אוניברסלי.
הימים הם טרום עידן הכפר הגלובלי והרב מגדרי והקוסמופוליטי. המשחק המוגזם מלווה במניירות מופרזות של השתאות, של צחוק במקומות הנכונים, של שמאלץ לגיטימי, של טובים ויפים ורעים ומכוערים וסיפורים פשוטים ושעה טובה עם מני פאר וזה מה יש, ואין על מה להתלונן, שכן סטארסקי והאץ' יפתרו את הכל בצי'ק צ'אק ועם חיוך וישאירו אחלה טיפ למלצרית, משום שהם כאלה ואנחנו - גם - רוצים להיות סטארסקי שנדלק על בחורות עם איפור מוגזם והאץ' עם הכוח השקט של היופי שלו. ואיפה מל גיבסון וקומדיות הפעולה שלו ואיפה אדי מרפי למול האבות המייסדים של הז'אנר? ואיפה "NYPD" ו"רצח מאדום לשחור", עם הכבדות הפילוסופית שלהם? ואיפה "הסופראנוס" שעולם הקודים המוסריים שלהם הוא אוסף של מטאפורות ציניות? איפה הם - כולם - מול סטארסקי והאץ', כשהם משליטים סדר ברחובות העיר, תמיד מחויכים, תמיד פשוטי הליכות ומריחים טוב גם כשזיעה מבצבצת מתחת לחולצת הג'ינס.
מי הפאסיבי?
25.10.2001 / 9:52