הזהירו מפני האלימות, אמרו שזה סרט לא קל, לבעלי קיבה חזקה. מן המפורסמות היא שחברי כנופיות היאקוזה, המאפיה היפנית, הם טיפוסים ברוטלים חסרי רחמים. כן כן, הם חותכים לעצמם את הזרת. יותר מפעם אחת. ואת האינפורמציה הזאת אני מנדבת מבלי להיות ספוילר, זה מידע שהיחצ"נים אוהבים להדגיש. חראקירי ואיברים מבותרים הם עניין שבשגרה כבר מאז ראשית סרטי הסמוראים.
מבחינת האלימות, אין ממה להתרגש. הסרט יותר מצחיק ממזעזע. לראות פיגועים בטלוויזיה זו חוויה הרבה יותר קשה. דם יש בשפע, אבל הדם של טקאשי קיטאנו הוא לא יותר מצבע אדום. וכפי שאפשר לצפות מבמאי שהוא גם צייר, הצבע האדום שלו נשפך היטב. הוא אפילו אסתטי. אפשר לזלול סושי בכמויות לפני ואחרי הסרט, מבלי לחשוש שתמצאו את עצמכם עם הראש עמוק באסלה.
אז למי שאין לו כוח לקרוא הלאה, הנה השורה התחתונה שווה מאוד לראות. מי שאהב את "זיקוקין די נור", יאהב גם את "אחי". בגלל המקוריות של קיטאנו, בגלל שהוא מצליח לשלב הומור שחור ומלנכוליה, בגלל אחוות הגברים שלו ונאמנותם הנוגעת ללב, בגלל המשחק המעולה שלו. בגלל האסתטיקה המדהימה, הצילום הסטאטי הנפלא, השקט, שלא זקוק למניפולציות ואפקטים. בגלל היושר הויזואלי, האחדות הסגנונית. ובעיקר בגלל שאמריקה נראית אצלו אחרת לגמרי. לוס אנג'לס של קיטאנו היא עיר וירטואלית, כמו במשחק QUAKE: ריקה, מנוכרת, עתידנית, מוזנחת. הבניינים ופחי הזבל נמצאים שם רק כדי שמאחוריהם יסתתרו הרעים עם הרובים. הריקנות השקטה, המהדהדת, מחכה רק שמישהו יקפוץ מאיזה חור עם תת מקלע, ירסס כל מה שנקרה בדרכו ויצבע את הכל באדום.
כמתבקש, העלילה פשוטה. גנגסטר יפאני בשם ימאמוטו (בתפקיד הראשי קיטאנו עצמו) מסתכסך עם אחיו לנשק וגולה מרצון אל היבשת המוזהבת. הוא נוחת בלוס אנג'לס בלי לדעת מילה אנגלית, ומגיע אל אחיו הצעיר, שאינו אח ביולוגי אלא אחיו לכנופיה. כנופיות היאקוזה הן כמו משפחות עם היררכיה מוגדרת: ראש הכנופיה הוא האב, ומתחתיו כולם אחים, שנאמנותם זה לזה חזקה מנאמנות אחים ביולוגים (המילה "אניקי",שתרגומה הוא "אחי", היא כינוי חיבה, קרבה וכבוד לאח הגדול שמכניס את האח הצעיר לכנופיה). ימאמוטו עושה בלוס אנג'לס את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות - להיות איש יאקוזה. הכנופיה שלו מסתבכת במאבקי טריטוריה וכבוד עם כל מי שיש לו אקדח, ונלחמת בכל מאפיה מתחרה, לא משנה מאיזו עדה. וכל הדם הזה נמצא שם רק כדי להאיר את מה שחשוב באמת האהבה והנאמנות חסרת הסייגים של איש היאקוזה לאחיו לנשק.
קיטאנו - במאי/שחקן/תסריטאי/סטנדאפיסט/עורך/צייר - הוא אחד היוצרים המעניינים בקולנוע היפני כיום. פני הצלקת הקפואים שלו, עם הטיק העצבני (שנגרם לו כתוצאה מתאונה), מזכירים קצת את פניו החתומים של באסטר קיטון. הוא מצחיק בלי לומר מילה. כמו בסרטו הקודם, גם כאן הוא משחק את הזאב הבודד, המלנכולי, שעלול להפתיע בכל רגע בהתפרצות אלימה במיוחד.
זה הסרט הראשון שהוא ביים בארצות הברית, בהשתתפות שחקנים יפנים ואמריקאים. אפילו הפשרות האמריקאיות שבסרט (ויש כמה) מובאות באירוניה והומור עצמי. הסרט דובר אנגלית ויפנית, ומעניין לראות את ההבדל בין הסצנות שקיטאנו ביים באנגלית, לבין אלו שבוימו בשפת אמו. אין ספק שהסצנות היפניות הרבה יותר אמינות. האמריקאים של קיטאנו מתנהגים כמו דמויות קומיקס: הם מדברים לעצמם כשהם נוהגים, הם מהרהרים בקול רם, הם מפלבלים בעיניהם כשהם אמורים להיות קומיים.
אלו אמריקאים כפי שהם נראים בעיני היפני: מגוחכים. סטריאוטיפיים. השחורים של קיטאנו הם ההפך הגמור מהסטריאוטיפ החדש של הגאנגסטה-ראפר העשיר והמוצלח. הם אלימים אך טובי לב, שלומיאלים ואיטיים לעומת היפנים מהירי המחשבה והשליפה. המקסיקנים של קיטאנו הם ערסים בלבוש צעקני שצועקים "קאברון!" ועושים בום-בום באויר עם האקדח, האיטלקים הם זוללי פסטה סנטימנטלים שאוהבים אופרות ושונאים שדורכים להם על הכבוד, הנשים הן בובות מטומטמות או סתם נערות ליווי (לקיטאנו יש בעיה כלשהי איתן), והכל מאוד מאוד לא פוליטיקלי קורקט. קיטאנו מודע לכך. הדמויות שטוחות במכוון, כמו קומיקס, כמו משחק מחשב. לזכותו של קיטאנו יאמר שגם היפנים שלו, שמשתחווים ועושים "ווווסססס!" כל דקה, הם סטריאוטיפיים באותה מידה. הוא מרשה לעצמו לרדת קצת גם עליהם, אבל מי שיעז לקרוא להם STUPID JAPS ויעיר משהו על עיניהם המלוכסנות, יקבל צרור בבטן.
זה טיק או שנתקע לך חרק ענק באף?
25.10.2001 / 9:58