אני לא יודע למה, אבל תמיד החזקתי מג'ון קיוזאק. בתור זאטוט מתתי על קומדיות הנעורים התמימות, המחורמנות והמרגשות שבהן כיכב ("רומן על בטוח" ו"Say Anything", לדוגמה), בתור מתבגר התרשמתי עמוקות מהניסיונות שלו לגרום לאנשים לקחת אותו ברצינות ("הנוכלים", לדוגמה), וגם בחמש עשרה השנה האחרונות, כאשר איכות הסרטים בהם בחר להשתתף הלכה וירדה בהתמדה ("אמריקה מאוהבת", "משחק המושבעים", "חצות בגן הטוב והרע", "חייב לאהוב כלבים"), תמיד הצלחתי להסתכל על הצד החיובי ("נאמנות גבוהה", "מפגש בגרוס פוינט"). כי איכשהו, גם ברגעים הקשים ביותר (ובעשור האחרון היו לקיוזאק לא מעט כאלה), עיני ה-puppy dog של השחקן החמוד והצנוע הזה גרמו לי להרגיש שהוא לא מוותר על כבודו העצמי, ולא משנה כמה מביכים הדברים שקורים על המסך סביבו. כי איכשהו, גם הנקודות הכי נמוכות אליהן הגיע ("בדיוק כשהתאהבנו", "זהות" ו"החוזה", למשל), לא גרמו לנאמנותי אליו להתערער ולהערכתי אליו להתעמעם. ונראה לי שזה אומר משהו.
על כן, מה רבה הייתה אכזבתי כאשר שזפתי את עיני ב"War, Inc." סאטירת המלחמה החדשה והאיומה בה הוא מככב (ושאותה גם הפיק ושבכתיבתה אף נטל חלק). כי הפעם בהחלט יש מצב שקיוזאק הלך רחוק מדי, ולכיוון הלא נכון. כי הפעם, כך זה נראה לפחות, הנזק שנעשה עשוי להיות בלתי הפיך.
קיוזאק מגלם את האוזר מתנקש בשירות הממשל האמריקאי, שנשלח למדינה דמיונית שאמורה להיות עירק על מנת לחסל פוליטיקאי מקומי בשם עומר שריף. מכאן לשם, הוא מוצא את עצמו מחופר ב"עיר הברקת" (סוג של מיני אמריקה שמוקמת באמצע איזור הלחימה), מעורב עד צוואר במשולש רומנטי, כאשר כתבת שמאלנית לוחמנית (פצצת המין המילפית מריסה טומיי) וכוכבת פופ ערבייה א-לה בריטני ספירס (הילרי דאף, "ליזי מגווייר") מתפקדות בתור הצלעות הנוספות. על הדרך מקבלות הדמויות אינסוף הזדמנויות לתקוע סיכות במדיניות האמריקאית הקפיטליסטית, הנצלנית, הנבזית, הדורסנית, האכזרית וחסרת הבושה של בוש הבן וסגנו צ'ייני, אך למרבה הצער, הן מפספסות את כולן בקילומטרים. אם לא די בכך, בסוף גם יש טוויסט עלילתי מופרך לחלוטין, שיגרום לכם לצחוק הלא רצוני החזק ביותר שחוויתם מאז שצפיתם לראשונה ב"הבועה".
"War Inc." היה יכול להיות סוג של סיקוול ל"מפגש בגרוס פוינט" (בו קיוזאק מגלם מתנקש ניורוטי שחוזר לעיירת הולדתו לכנס מחזור של התיכון שלו), והדקות הראשונות שלו בהחלט נותנות את התחושה שזו בדיוק הייתה הכוונה (וזו גם הייתה התחושה שעלתה מהטריילר, והסיבה העיקרית שצפיתי בסרט מלכתחילה). אבל התחושה הזאת מתפוגגת ברגע שמתברר שקיוזאק לא בא לעבודה כשחקן, כי אם כמטיף בשער. בשנים האחרונות הוא מרבה להשמיע את דעותיו בנושאים פוליטיים מגוונים הוא ראיין את נעמי קליין (שספרה "The Shock Doctirne" סיפק לו, לדבריו, את ההשראה לתסריט הזה), כתב מאמרים נגד המלחמה ונגד בוש, ובכלל עושה רושם שמאוד איכפת לו ממה שקורה בעולם (וגם "גרייס איננה", בו השתתף לאחרונה, בהחלט נכלל בקטגוריה הזאת). הבעיה היא שהאכפתיות הזאת ערפלה הפעם את שיקול דעתו במידה קיצונית. עד כדי כך עירפלה ש-"War, Inc." גורם ל"Harold and Kumar Escape from Guantanamo Bay" "סאטירה" מלחמתית נוספת שיצאה בארצות הברית לפני כמה חודשים - להראות כמו "מלכוד 22". וזו לא מחמאה לאף אחד מהסרטים.
נו, אז מה עושים? מחכים ל"Green Zone", סרטו החדש של פול גרינגראס ("טיסה 93", "זהות אבודה") שיעסוק בנושאים דומים, ושייצא מתישהו בשנה הבאה, קוראים את ספרה מאיר העיניים של קליין (שלמרבה ההפתעה, דווקא לא מכיל שום זכר למשולש רומנטי), ומקווים שג'ון קיוזאק יפסיק לנסות לתקן את העולם יחזור לעצמו כמה שיותר מהר. כי בכל זאת, עברו כבר שמונה שנים מאז "נאמנות גבוהה". והסבלנות שלי מתחילה להיגמר.
עוד בוואלה!
דור מזוין
ומעניין לעניין באותו עניין: על סמך שני פרקיה הראשונים, "Generation Kill" המיני-סדרה החדשה של דיוויד סיימון ואדוארד ברנס (יוצרי "הסמויה") מסתמנת כאירוע הטלוויזיוני של הקיץ.
דיוויד צ'ייס יצא לחופש אחרי שהוא סיים עם "הסופרנוס". סיימון וברנס, מצידם, הצטרפו למארינס ונסעו לעירק. הסדרה, שכוללת שבעה פרקים, מתלווה לכוח הנחתים שהוביל את הפלישה לעירק ב-2003 ושמתבססת על ספרו של כתב הרולינג סטון אוון רייט - ניחנה ברבות מן המעלות של "הסמויה". גם היא, כמו "הסמויה", דורשת סבלנות. גם היא ניחנה בכתיבה עילאית. וגם לה לוקח זמן להתפתח ולתפוס צורה וקצב. אחרי שני פרקים, אני רק מתחיל להכיר את הדמויות. להבחין בין הלוחמים השונים. לזהות פרצופים מוכרים (ג'יימס רנסום, שגילם את זיגי המחופף בעונה השניה של "הסמויה", ואת לי טרגסן, שגילם את ביצ'ר ב"אוז", למשל). לעשות סדר בשרשרת הפיקוד. אבל כבר עכשיו ברור לי שלגמרי נשאבתי פנימה. ואני לחלוטין חרד ממה שצפוי לבוא. אז כן, בהחלט עושה רושם שהממזרים עשו זאת שוב. וכן, בהחלט מומלץ לשים אפוד ולעלות לשיירה. התחנה הבאה, בגדד!