שתיים עשרה טום

רק לפני מספר שנים יצא לי לראות את טום וויטס בהופעה חיה במסגרת מופע התרמה להוריקן קתרינה ברדיו סיטי מיוזיק הול שבניו יורק. אומנם הוא ביצע רק כמה שירים במסגרת אותו מופע, אך זה היה די ויותר גם בכדי לגרום לי לרכוש כרטיס במחיר אסטרונומי וגם להותיר אותי הלום וצמא לעוד (לפחות תרמתי את חלקי בשיקום ניו אורלינס). באותו הרגע נדרתי נדר ביני לבין עצמי כי במידה ויבוא יום והאיש והאגדה יגיע להופיע באירופה (על ישראל אין מה לדבר), בלי לחשוב פעמיים אני אמצא את עצמי על מטוס. כך הגעתי לפראג.

מצויד בכרטיסים לשתי ההופעות המתוכננות בפראג, פצחתי בטיול בעיר העתיקה. בעודי יושב נינוח בכיכר קטנה וציורית מנסה לחשוב על המעמד, אני מבחין בדמות שנראית מוכרת. טום וויטס בכבודו ובעצמו מלווה באשתו ושני ילדיו נגלה אל מול עיני. רק לאחר מעשה הבנתי שניגשתי אל טום וויטס, הצגתי את עצמי והסברתי שבאתי כל הדרך מישראל. וויטס לחץ לי את היד לחיצה אחת חזקה, מלמל בקולו הצרוד הגיג לא מובן ונעלם אל תוך סמטאות העיר העתיקה.

ערב המופע והאורות כבים. הלהקה תופסת את מקומה והקהל שואג מהתרגשות. וויטס עולה לבמה, פותח בסדרת קידות ומגרה את הקהל בעזרת תנועות ידיים אקרובטיות, על מנת שימשיך ויריע לו. הוא עולה לבמה בתוך במה שמשמשת רק אותו. פנס לבן חזק מאיר אותו מלמעלה, הוא פורש ידיים לצדדים והקהל משתולל. המופע מתחיל בקטע שהוא שילוב של שני שירים. "Lucinda / Aint Going to the Well" וויטס מעורר בי בדיוק את אותן תחושות מאותו מופע בלתי נשכח בניו יורק. בעזרת הקול הצרוד והמחוספס שלו הוא מהפנט את הקהל ומפזר את קסמיו אל חלל האולם. הוא מאמין במה שהוא עושה ואי אפשר להתעלם מזה. הוא ממלא משמעות בכל מילה שהוא שר ובכל צליל שהוא מפיק וכל תנועה שלו קשורה בקצב.

וויטס הוא לא רק זמר אלא גם שחקן ולכן מסוגל להחליף דמויות בלי בעיה. רגע אחד הוא זמר שיכור בבר אפלולי וברגע אחר (ב- "Way Down the Hole") הוא נשמע וזז כמו מטיף שחור בכנסייה. ב-"Falling Down" הוא זמר בלוז ממיסיסיפי ששר על תלאות יום העבודה המפרך. וויטס מסיים את השיר, מודה לקהל ומסמן לגיטריסט בתנועת יד את הקצב של "All the World is Green".

והנה מגיע וויטס המלנכולי לשיר את "Hang Down Your Head" , שיר פרידה מתוך "Rain dogs" ומכווץ אגרוף כאילו מארי, גיבורת השיר, יושבת בקהל . אחריו מגיע ."Eye Ball Kid" וויטס נע כמו קוסם קברטי בקרקס נודד. משם הוא עובר לפסנתר כשהוא ונגן הקונטרה באס לבד על הבמה ושר את "On the Nickel". הקהל קשוב לכל צליל, משפט ותנועה וטום וויטס לא עוצר לרגע. זה נראה כאילו יש לו מספיק אנרגיה לעוד שעות של הופעה.

וויטס חוזר לבמת העגולה ומחזיר את הקצב לאולם עם"Lie to Me" . בגיל 59 הוא זז כמו חתול רחוב ערמומי. גם באופן שהוא מזיע יש משהו מאוד אלגנטי. הוא תופס חשמלית ישנה ונותן את "Bottom of the World" וכמה שהקול שלו צרוד, הוא לא מפספס אף צליל. הקהל מריח את הסוף כש- "Make it rain" מגיע. וויטס מתקרב לקדמת הבמה, לוחץ ידיים למעריציו ונעלם אל תוך החושך.

אחרי הדרן הכרחי ( "On the other side of the world" ו- "Singapore") נעלם וויטס אל החושך בפעם הנוספת והקהל לא רוצה להאמין שזה נגמר. יצאתי ממרכז הקונגרסים לכיוון המטרו ונזכרתי איך אז בדרך מהרדיו סיטי בניו יורק לתחתית לא הפסקתי לשנן לעצמי שזאת לא תהיה הפעם האחרונה שאני רואה את טום וויטס בהופעה. איזה כיף לקיים הבטחות.