פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זה מסובך

      ככל שטריקי מנסה להישמע חדשני יותר, כך הוא מייבש יותר. ניב הדס מציע לו לחזור על ארבע למרטינה

      רק לפני שבוע כתבתי על הרנסנס המשמח של ברנרד באטלר והנה הוא מופיע שוב, הפעם כמפיק האלבום החדש של טריקי. יש משהו מרגש, גם אם מעט מתמיה, בחבירה הזו של שני כוחות משמעותיים ומשפיעים משנות התשעים. לבאטלר היו את האצבעות שהחליפו את חולצות הפלאנל בסאטן; טריקי היה אחת מדמויות המפתח באינטרפרטציה הבריטית הכי מרתקת, לפחות לזמן מה, להיפ-הופ האמריקאי, הטריפ-הופ.

      אם אצל באטלר לוותה הקריירה בתחושת פספוס חמצמצה, שזוכה בשנה האחרונה לתיקון מתוק, אצל טריקי היא כבר מזמן עברה לאזור דמדומים פרטי, חסר קוהרנטיות או עקביות, מתובל בגאונות, שרק מגבירה את טעם העובש שמקיף אותה. הסיבה להיעדר המיקוד הזה, שמקורו יכול להיות בסמים, באותה מידה שהוא גם יכול להיות תולדה של שעמום ומיצוי אצל מי שהשיג הכל מוקדם מדי, כבר מזמן לא רלבנטית. בדיוק כמו טריקי עצמו.

      התקוות שבאטלר יציל את טריקי מעצמו ויעזור לו לתפוס כיוון – לא חשוב איזה, אבל שיהיה כבר כיוון קיבינימט - מתבדות כבר אחרי שלושה שירים לתוך "Knowle Wesr Boy". בחיי שניסיתי להבין מה טריקי רוצה ממני כאן, אולם ללא הועיל. קראתי איפשהו שהוא הקים לייבל שקוראים לו בראון Pאנק, שמתיימר לחבר בין החום, כלומר שחור, לPאנק, שהוא כאילו לבן, אבל שוב, לא בטוח שאני מבין מה הוא רוצה. המגמה הזו ניכרת גם בצליל הגיטרות הנוקשה בתקליט (דווקא לא בסאונד הבאטלרי האופייני), אולם נדמה לי שפעם נוספת הקונספט של טריקי, שמחבר בין אותן גיטרות לדאנסהול, דאבסטפ והיפ-הופ, מובן רק לו, ונשמע כאוטי ומפוזר מדי לכל השאר. בעוד המגע של באטלר נותר בגדר נעלם – איפה המיתרים איפה? – את הצליל של דייב "סוויץ'" טיילור, שעשה את המיקסים באלבום ועזר בהפקה, מרגישים כמעט בכל שיר. טיילור התפרסם בתור מפיק שמתיך להאוס שלו אלמנטים עם אסתטיקה רוקית, רייבית והיפ-הופית, אבל הבלאגן הזה, שעובד יופי על הרחבה (ובינינו גם כבר הפך קצת לשטאנץ), לא בהכרח יהיה אפקטיבי גם באלבום, וב"Knowle Wesr Boy", זה בדיוק מה שקורה. אם אצל MIA וסנטוגולד הנוכחות של סוויץ' יצרה דיאלוג בין שני יוצרים שדוברים את אותה שפה, נדמה שעם טריקי אלו היו בעיקר מונולוגים של זרים, כשאחד כופה שיח שכלל אינו נהיר לשני.

      חילופי זוגות

      דווקא הקטעים בהם טריקי מניח בצד את הניסיונות שלו להישמע עדכני וחוזר אל המקורות, הם הרגעים היפים יותר באלבום. ב-"Past Mistake", שנשמע כאילו נלקח מ"Pre Millennium Tension", הוא משתמש בנשק היעיל ביותר שלו - שירה נשית - כאשר הוא מלחשש מאחוריה בדיליי קצר וממוסטל, על רקע ביט איטי, כינורות סינמטיים ונקישות מטרידות של פסנתר חלול; גם "Joseph" המהורהר מצליח לרגש, דווקא בגלל המתח שמאיים להתפרץ ולא עושה זאת, כמו שאר האלבום (למשל החידוש האיום ונורא ל"Slow" של קיילי); "Cross to Bear" הוא עוד רגע של עדינות ויופי, כשטריקי נסוג לאחור ומשאיר את הבמה לגיטרה אקוסטית, מקצב אוורירי וזמרת אלמונית (אין קרדיטים על העטיפה. מוזר); גם הקטע היפה ביותר באלבום, שמסיים אותו (ומשתמש שוב בקונץ של קול נשי בחזית וטריקי מאחוריה באיחור אופנתי), מפיץ ניחוחות נוסטלגיים: "School Gates" הוא שיר אהבה עקום ומרגש לנערה בת-עשרה שטריקי הכניס להריון ומחכה לה מדי יום בשערי בית ספר. האינסטינקט הראשוני מורה שמדובר בשיר אהבה למרטינה טופלי-בירד, שהיתה זוגתו של טריקי עוד כשהיתה נערה צעירה, והשתתפה בשני האלבומים הראשונים שלו.

      בהתחשב בכך שהאלבום החדש של מרטינה, שיצא לפני חודשיים בערך, טוב הרבה יותר מזה של בפטרון בדימוס שלה, קשה שלא לחשוב שהיא בדיוק מה שהוא צריך כדי לחזור ולטפס מעלה, או לפחות כדי לחזור ולרגש באמת (במקומו הייתי עושה מה שצריך – קונה בונבוניירות, שולח פרחים, יורד על הברכיים, או אפילו מציע לנקות את הבית). בהנחה שהסיכוי שהתרחיש הזה יקרה הוא אפסי, עלתה לי מחשבה אחרת, שיכולה לפעול לטובת כל הנוגעים בדבר - מרטינה יכולה היתה לעשות ג'סטה ולהציע לטריקי להחליף במפיקי האלבומים: היא היתה מקבלת את ברנרד באטלר שהיה עוטף אותה בהפקה מתוזמרת ואילו הוא היה מקבל את דיינג'ר מאוס, שלבטח היה מרים לו את האווירה עם בסיס רחב יותר לתקשורת בין השניים. מזל שאפשר תמיד לשים את " Makes Me Wanna Die" ביו-טיוב ולהמשיך לפנטז.

      טריקי, "Knowle Wesr Boy" (אן.אמ.סי/דומינו)