המרקקה

קראו לי גזען, צר אופקים, או סתם כתב מתוסכל עם שם משפחה מוזר שמרוויח מעט מדי כסף, אבל אני לא מחבב במיוחד את התרבות היפנית. עד כמה לא מחבב אתם שואלים? בואו רק נגיד שיש לי פוסטר של הארי טרומן מעל המיטה שלי ונשאיר את זה ככה. אני לא אוהב אנימציה יפנית, תיירים יפנים, וכשלאחותי קנו טמגוצ'י גנבתי לה אותו והחבאתי בארון עד שהוא מת מרעב. אני לא אוהב את תכניות הטלוויזיה האינפנטיליות שלהם, אני לא אוהב את האוכל המוזר ועתיר השרצים שלהם או את מקלות האכילה שלהם (ואני יודע שהם סינים, ע"ע מדור מלפני חודש). אבל יותר מהכל – אני פשוט שונא את אלפאוויל.

כל עוד הדברים האלה מתרחשים במרחק של 10 אלף קילומטר ממני, אני עוד איכשהו מסוגל להבליג ולהסתפק בלירוק על תיירים יפנים שעומדים מתחת למגדל אייפל, אלא שהאויב האמיתי, לצערי, נמצא ממש כאן, בישראל. בשנים האחרונות ישנה מגמה הולכת וגוברת בקרב חלקים לא מבוטלים באוכלוסיה של אובססיה והערצה מוחלטת לכל מה שמגיע מהאי המחורבן הזה. וכן, אני יודע שיש שם ארבעה איים, ולא, לא ממש אכפת לי. מה שיותר אכפת לי זה מהעובדה שכל תל אביבי מאגניב שמכבד את עצמו לא יכול להעביר יותר מ-3 משפטים רצופים מבלי לשלוף שם של במאי/ סופר/ להקה/ אמן קומיקס יפני קיקיוני ולהוסיף גבב שבחים חסר תועלת אודות נועזותו וקיצוניותו. די יהיה בשאלה תמימה כמו "ראית איזה סרט טוב לאחרונה?" כדי שהלה יסתער עליך בתיאורים משמימים עד מוות מתוך סרטו החדש של אחד יושי הורושי, שהמציא את השימוש בדמות הנינג'ה בתרבות המודרנית-אורבנית וטרנטינו בכלל מעתיק ממנו הכל. ומילא אם הבעיה היתה מסתכמת בניצול שמות יפניים מגוחכים למטרות התפלצנות, מה שיותר מרגיז הוא שכל שטות עלובה שהיא מקבלת תו תקן של מגניבות ברגע שמוטבעת עליה החותמת "Made in Japan" והופכת לדבר הבא בחוצות היישות הציונית.

קחו את "הלו קיטי" לדוגמה. כיצד ייתכן שלוגו מכוער של תכנית ילדים אינפנטילית הפך לאייקון אופנה? הרי זה הגיוני בערך כמו להעריץ את התינוק של במבה. בואו נודה בזה, אין שום הסבר רציונאלי ליראת הכבוד אליה זוכה כל מוצר שמריח קצת כמו סושי. מרבית המוזיקה היפנית שהגיעה אליי במהלך חיי נשמעת כמו שילוב בין פופ אוריינטלי נחות לשירים שנגנזו מאלבום של הרכב אימו גרוע, ז'אנר המנגה/אנימה המהולל הוא לרוב לא יותר משילוב של אנימציית ילדים ממוצעת עם מוטיבים פדופיליים בוטים, ולקעקע על עצמך כתובת ביפנית אולי נראה מגניב, אבל בתכלס תמיד קיים סיכוי שמה שבאמת כתוב לך על הרגל זה "נקאטו היה כאן".

אז למה בכל זאת עשרות ומאות צעירים, חלקם הגדול אנשים בעלי ידע והשכלה תרבותית רחבה, מאבדים כל חוש שיפוטי בשנייה שהמילה "יפן" מוזכרת מסביבם? התירוץ הקל יהיה להגיד שיש להם טעם גרוע אחרי הכל וללכת לפרק איזה מאזדה, אבל אם נרצה להיות מדויקים נצטרך להודות שזה הרבה יותר מזה – האובססיה היפנית היא פשוט פלטפורמה מושלמת לדו ערכיות ומוסר כפול: היא מאפשרת לנו לצרוך בלב שלם שעשועוני טראש נטולי מוסר, ובו בעת לצקצק בלשוננו אל מול "הפוליגרף"; להתגרות ממראה התיכוניסטיות היפניות בחצאיות הקצרצרות, ולהתרעם על הישראלי המכוער שמצ'וטט עם ילדות באינטרנט. אז לא, התרבות היפנית העכשווית היא לא מגניבה, לא עמוקה ולא מעניינת, אלא אם שעשועון שבו מחברים למישהו את שק האשכים לאלקטרודה נראה לכם כמו דבר עמוק ומעניין. אתם אולי מדמיינים סמוראים קדים זה לזה ברוב משמעות וטקסיות, אבל למעשה מעריצים את התרבות השטחית והרקובה ביותר בעולם המערבי (וכן, אני יודע שהיא נמצאת במזרח). תרבות שבה אדם נמדד לפי שעות העבודה שהוא מייצר, שבה בני נוער מרשים לעצמם להעריץ בפומבי ילדה בת 12 שרצחה את בת כיתתה בדקירות סכין, סתם כי התחשק לה; לעזאזל, תרבות שבה מלון בודד עולה יותר מ-20$! והאבסורד הגדול מכל הוא שאותם יפנים שאתם כל כך מעריצים נמסים אל מול כל איזה בולדווין אמריקאי, שפוזל בטעות לכיוון שלהם כי נכנס לו משהו לעין. זה עד כמה הם מתלהבים מהתרבות האותנטית והמגניבה שלהם. אז באמת, תרגישו חופשי להמשיך ולפקוד פסטיבלי אנימה, לגדל עצי בונסאי, ולקעקע את ההמנון היפני על הרקטום שלכם, אבל רק תזכרו שבסופו של דבר ההבדל היחיד ביניכם לבין צופה ממוצע של ערוץ 2 זה בכמות היומרה. לא יותר.