בבקשה, קיבלתי את מה שרציתי

1. כבר בתור הקליל שהשתרך עם פתיחת שערי ביתן 1, כל אלו שעסקו בהתמרמרויות ובהנמכת הציפיות התפוגגו לתוך החום של אחר הצהריים: המאבטח הכריז במגפון שהשערים נפתחים וכמה עשרות אנשים התחילו לרוץ פנימה כאילו מוריסי מחכה רק להם. הם התיישבו בצמוד לבמה ולא זזו ממנה, מניפים את השלט "you are our light that never goes out". כבר שם הייתה ההוכחה שמוריסי, דרך שירי הסמיתס וגם שירי הסולו שלו, הוא הרבה מעבר לקלאסיקה כזו או אחרת, פלייליסט עם ארבעה שירי סמיתס או עשרים וארבעה. מי ששרף פסח בצבא, איבד חבר או סתם עמד בפינה של מועדון ורצה למות, הבין שממש לא משנה מה מוריסי ישיר – כשהוא רק יעלה על הבמה הלבבות ירעידו את האדמה. וכשהוא צץ אחרי סט מבריק של סרטי פיפטיז שבנו את האווירה באופן מושלם ופתח עם "The Last of the Famous International Playboys", הגנבים התאחדו – והאולם כמעט קרס.

2. מיד אחרי הפתיחה המוחצת שבה הוכיח כי הוא חי ונושם את הבמה כמו מדוזות על החוף, מוריסי שר את "Ask" של הסמיתס, בוודאי מודע לציפייה האדירה מהקהל לקצת מים מהלהקה האגדית. Ask"" הוא לא אחד ההמנונים של הסמית'ס, ואף פעם לא היה להיט בקנה מידה של "Panic" למשל. אבל ה-DNA שלו שייך בכל פסיק מהטקסט למה שמוריסי מייצג עבורי וכנראה עבור אלפי האנשים שזינקו לשמיים בשיר האפור הזה: "ביישנות זה נחמד, ביישנות יכולה למנוע ממך לעשות את כל הדברים שאתה רוצה". לפני ההופעה מתיישבת לידי בחורה יפה, עם כוס בירה ביד ומבקשת מהאדם שעומד לידי אש. אנחנו מתיישבים שלושתנו ומחליפים שתי מילים לפני שהיא לובשת את האוזניות שלה, נאלמת ואחר כך גם נעלמת. דווקא היו הרבה דברים שרציתי לומר לה, אבל שם, כמה דקות לפני שהטירוף מתחיל, מוריסי שוב הוכיח שהוא אולי נאד נפוח, מיזנטרופ ומתנשא, אבל תמיד צודק.

3. שיר אחרי שיר, חולצה מיוזעת אחר השנייה, אני צופה בגיבור מרכזי בחיים שלי מקבל מימדים אנושיים שמגדילים את דמותו פי כמה: למשל, הוא מפלרטט עם הקהל ודורש ממנו שוב ושוב את גילויי האהבה אותם הוא מחפש בשירי הנצח שלו. הוא לרגע מחמיא ולרגע עוקץ, אבל תמיד בקשר עין עם הידיים המונפות. הוא לא עומד במקום אלא צועד על הבמה ימינה ושמאלה, לא קופץ אבל ויטאלי כאילו יצא מלוע של תותח, שר עם כל הגרון כמובן. פתאום הוא שולף את "Vicar in A Tutu" הפאנקיסטי מ-"The Queen is Dead", שיר קצר ושנון שבו הלהקה מוכיחה שלא מדוברי בשכירי חרב אלא בנגנים רוצחים, חסרי רחמים ומפוצצים בכישרון ואנרגיה. בהמשך מוריסי מפתיע את כל בכייני הסט ליסט עם "Everyday is Like Sunday" והקהל מתפלל איתו שתבוא כבר הפצצה האטומית ותיקח את הפרובינציה הזאת. שתבוא – אבל עוד שעתיים בערך, כשהוא יסיים, כי אם כבר חיכינו עד עכשיו – עוד כמה דקות לא תעשינה את ההבדל.

4. איך יודעים שהופעת רוק הופכת מגדולה למרגשת? כשאתה פורט את הזיכרונות למטבעות קטנים של רגע: הגיטרה האקוסטית שפתחה את "Please Please Please Let Me Get What I Want" למשל, או החשמלית העיפה את מוריסי לתוך הפזמון של "Irish Blood, English Heart"'. הייתה גם הפסיכדליה המדהימה של " Death of a Disco Dancer", שפתאום הפכה לטריפ ניו וייבי חשוך כמו חיים, לא מוזיקה. גם אלו שלמדו את הסטליסט בעל פה לפני כן, על בסיס הופעות קודמות נראו כאילו קפצו מהנמכת הציפיות שלהם לתקרה כשהחל הריף של "How Soon is Now", שהיה מהרגעים בהם אתה רוצה לחבק את אחיך הגדול שלימד אותך להעביר בכדורגל וגם לאהוב את הסמיתס.

5. זו לא ההופעה שמגיעה למוריסי בישראל: מגיע לו האצטדיון המפוצץ, מגיע לו סאונד מושלם (היה סביר, לא יותר). מגיע לו כי הוא הוכיח שבזירה היחידה שבה ניתנת הכרעת הדין, הוא נשמה דורסנית עם הבנה נדירה בנפש האדם, בניואנסים הדקים ביותר שלה. הוא הרי לא תכנן לבצע את "There is A Light that Never Goes Out", כך זה נראה לפחות. אך כשעלה להדרן, הוא ראה את השלט מהפסקה הראשונה ונדלקה בו נורת הכוח העצום שיש לו על הקהל: הוא אמר לנו "אתם האור שלעולם אינו כבה", קיטש שלא ראוי לתגובה בכלל, אלמלא מיד פתח בגרסא איטית ומרוככת של המנון האהבה והבדידות העצום הזה. דווקא הגרסא הזו הייתה מרגשת בהרבה מהגרסה הרגילה, ולו בגלל שמוריסי הדגיש בה כל מילה וחזר על המנטרה הזו "ישנו אור שלעולם אינו כבה" עד שנגמר לו הקול, שהוא אלמנט משני בשיר: התקווה שבו, זו שטוענת שמתוך היקום הציני והנורא הזה תישלף יד אחת מלטפת, היא זו שלא יכולה להיעלם.

6. אחרי ההדרן שסתם לכולם את הפה וחנק את הגרון מהבטן הוא ירד בלי החולצה, נבוך מהרגע שבו הוא חצי עירום (בפעם הרביעית). פתאום המוחצנות הבימתית הכה כריזמטית של מוריסי הופכת שוב לאותה בושה גופנית כאילו הוא אינו כוכב רוק, אלא משתזף על חוף הים שמתבייש בכרס שלו. וכשהוא נעלם לתוך היקום האוטרקי שלו פסעתי לכיוון היציאה, כשפתאום אני רואה את הבחורה שישבה לידי בזמן ההמתנה. היא שואלת אותי איך היה, ואני מסמן לכיוון העיניים שלי, כשאני לא באמת יכול להסביר. היא מחייכת ואני רוצה לשאול אותה משהו וכמובן לא מצליח כי גם אחרי שעתיים של הופעה, מוריסי עדיין מתבייש בגוף שלו ואני מתבייש בכל השאר. אבל אם יש דבר אחד שלמדתי מההופעה הזו על מוריסי ומוזיקה, הוא שכל זה לא באמת משנה, כל עוד אתה יכול לצעוק "תבין, כבר חיכיתי יותר מדי זמן" ולדעת בוודאות מוחלטת, שאין סיכוי שתישאר באמת לבד. אף פעם.