סתם איש מבוגר: ההופעה של מוריסי מלאה בקלישאות

      בניגוד לדמעות האושר של עינב שיף לדנה קסלר יש הרהורים נוגים בקשר להופעה של מוריסי אתמול

      דנה קסלר

      למה כולם נהנים ורק אני לא? את השאלה הזאת שאלתי את עצמי אלפי פעמים בחיים. גם כשהייתי צעירה ועמדתי לבד בפינה של מועדון וחזרתי הביתה לבד ורציתי למות, אבל גם מאוחר יותר, כשכבר לא חזרתי הביתה לבד, כשדברים התחילו להסתדר. כך הרגשתי גם בהופעה של מוריסי, שציפיתי לה בכליון עיניים ודווקא לא הגעתי אליה סקפטית או מלאת חששות.

      ממעט האנשים ששוחחתי איתם אחרי ההופעה קיבלתי וייב של שביעות רצון. אנשים הרגישו שהיה אחלה, היו מבסוטים מכמות הלהיטים שהמוז ביצע ומזה שהקול שלו לא השתנה יותר מדי. הם היו מבסוטים כי הם באו מפוכחים. הם לא ילדים קטנים, הם לא טמבלים נאיביים – הם ידעו טוב מאוד מה מצפה להם. כולם ידעו שמה שהם הולכים לראות זה לא זה, ובתור משהו שהוא לא זה, אלא רק מזכיר את זה, זה כנראה היה אחלה. "אבל למה ציפית?", שאלו אותי אותם אנשים בתמיהה לנוכח פני הנפולים. אז שיהיה ברור, גם אני לא חשבתי שמה שאני הולכת לראות זה זה – אבל חשבתי שמה שאני הולכת לראות לא אמור סתם להזכיר את זה, אלא אמור לסמל את זה. וכנראה שפה טמון ההבדל. לנוצרי מאמין, פסל של ישו – המסמל את בן האלוהים – יכול לרגש עד דמעות. לסימבוליות יש לעיתים כוח שאין אפילו למקור. אבל כשראיתי אתמול את מוריסי על הבמה, הוא לא סימל בעיני כלום. הוא היה סתם איש מבוגר, שדומה מאוד למוריסי ושר את השירים שלו במידה מסוימת של הצלחה.

      אז לא, לא ציפיתי לראות הופעה של הסמיתס, לא ציפיתי שמוריסי יהיה צעיר יותר או גבעולי יותר, לא ציפיתי שהוא יהיה אנרגטי יותר או צרוד פחות, לא ציפיתי שהסאונד יהיה יותר טוב, לא ציפיתי שהוא לא יזיע ויאלץ להחליף חולצה כל חמש דקות, לא ציפיתי ליותר להיטים או לפחות להיטים. ציפיתי רק לדבר אחד. ציפיתי שברגע שאני אראה אותו – לא משנה איך הוא נראה או איך הוא נשמע – אני ארגיש שכלום לא משנה. ציפיתי שברגע שאני אראה אותו ארגיש את האמת. אותה אמת שאני מרגישה בכל פעם שאני במקרה שומעת שיר שלו ברדיו באוטובוס או איפשהו.

      עוד בוואלה! NEWS

      תקופת הקורונה מסוכנת עבור החולים במחלה זו. איך שומרים עליהם?

      פרופ' ארנון נגלר בשיתוף האגודה לזכויות החולה
      לכתבה המלאה

      הכוח הנצחי לא התעלה מעל לקלישאות

      ג'וני ת'נדרס, הגיטריסט של הניו יורק דולס, שמותו מנע ממנו להגיע אתמול להופעה (חוץ מאשר בצילום וידיאו של הופעה ישנה של הלהקה שהוקרן לפני ההופעה), שר פעם "You Can't Put Your Arms Around a Memory" - שיר סולו שלו שחבריו השורדים ביצעו אתמול בחלקו. ברור שאתה לא יכול לכרוך את ידיך סביב זיכרון. ובכל זאת הרגשתי שזה מה שכולם ניסו לעשות אתמול. ותהרגו אותי אם אני מבינה איך כל כך הרבה מהם הצליחו.

      אני לא רוצה להגיד דברים כמו "ההופעה של מוריסי בתל אביב הייתה מופע נוסטלגיה ריק מתוכן", אני לא רוצה להגיד שזה היה מיצג חנופה דו צדדי בו הקהל והאמן מתלקקים אחד לשני למרות ששני הצדדים יודעים טוב מאוד שהם היו מעדיפים לדפוק איזה שיפוד (טופו) באווזי מאשר ליטול חלק באשליה הזאת. אני לא רוצה להגיד שזה היה מעט מדי מאוחר מדי. אני רציתי להאמין שהכוח הנצחי של מוריסי יתעלה על כל הקלישאות הנוראיות האלה. אבל זה לא מה שהרגשתי.

      מוריסי אתמול לא אמר לי כלום על החיים שלי. עד כמה שזה עצוב ומגעיל, כשישבתי במסעדה אחרי ההופעה וברקע הושמע שיר של הסמיתס בזמן שלעסתי בעצב את האוכל (נשבעת לכם שזה קרה), זה אמר לי הרבה יותר על החיים שלי. הייתה בסיטואציה סתירה צורמת שעשתה לי תחושה של מסמר חלוד בצלע, אבל ידעתי שזאת הצרימה של ההתבגרות, של השינוי. ידעתי שאלה החיים שלי עכשיו, בדיוק כמו שרשימת הדרישות הקולינרית הדקדקנית של מוריסי – שפורסמה באינטרנט – היא החיים שלו עכשיו. לפעמים זה מגעיל, לפעמים זה גורם לך להרגיש חרא ולהתגעגע לימים שכל מה שהיית צריך זה סיגריות ואלכוהול, כמו ששר בנעוריו ליאם גאלאגר. מן הסתם אתמול היה אחד מאותם ימים שזה גרם לי להרגיש חרא, אבל לפחות זה גרם לי להרגיש חיה. לא משנה כמה זה כואב, הלב תמיד רוצה שיגידו לו את האמת. וסליחה לכל מי שלא מזדהה עם זה, אבל אני הרגשתי שמוריסי לא אמר לי אתמול את האמת. הרגשתי שהוא לא היה מחובר לחיים האמיתיים שלו היום (או לחיים האמיתיים שלי היום), אלא שהוא המשיך לאחוז בפרסונה של נעוריו האידיאליסטים ומלאי הרומנטיקה הסגפנית.

      אל נוכח תחושת הקבס שהרגשתי במסעדה אמר לי חבר שלי: "נו הנה, אז מבלי להתכוון בסוף מוריסי בכל זאת העביר אותך חוויה מוריסית". האירוניה של הכוכבות היא שבאיזשהו מקום כל מי שנכח בהופעה הוא היום יותר מוריסי ממוריסי. אחר כך, כשחזרתי הביתה, נכנסתי לפייסבוק לראות מה אנשים אחרים אמרו על ההופעה. ידידי שי כתב "הייתי במוריסי ועוד בחינם. היה אחלה. בנזונה שמנדריק.". גם אני הייתי בחינם ואפילו מזה לא הצלחתי להנות. אבל גם מבלי להגרר לציניות ומרירות לנוכח אי היכולת שלי להתייחס לכל העניין בקלילות, אני יודעת שיש אנשים שהרגישו אחרת. ברור שלראות את האליל שלך בשר ודם ולהתאכזב זה צפוי, אבל אני יודעת שהיו שם אנשים שבשבילם מוריסי הוא כל מה שהוא בשבילי, שבכל זאת יצאו מההופעה בהרגשה הפוכה משלי.

      יכול להיות שהוא מאמין לעצמו

      קראתי הבוקר את הטקסט של עינב שיף, שהתרגש עד דמעות מההופעה, ושוב הרגשתי דפוקה. שיף ראה בהופעה בדיוק את מה שאני ראיתי, אבל זה גרם לו להרגיש אחרת. "שיר אחרי שיר, חולצה מיוזעת אחר השנייה, אני צופה בגיבור מרכזי בחיים שלי מקבל מימדים אנושיים שמגדילים את דמותו פי כמה", כתב שיף. אני הסתכלתי על גיבור מרכזי בחיים שלי ולא ראיתי אותו מקבל מימדים אנושיים, ראיתי אותו מנסה בכוח לאחוז במימדים על-אנושיים, וכל הפלירטוטים שלו עם הקהל והבדיחות הקטנות לא עזרו ולא שינו. הן לא עשו לי שום דבר.

      את השורה התחתונה, אותה לא העזתי להגיד, אמר לי חבר שלי הבוקר, כשהתעוררתי בדכאון נוראי: "נו, אז מוריסי זקן, מדושן ועשיר, אז מה?". הסברתי לו שמה שהוא אמר לי כרגע כואב לי כאילו הוא היה אומר לי שאמא שלי זונה. הוא אמר שהוא לא מבין את ההשוואה אבל ניסה לשכנע אותי בהגיון שמוריסי – אליל בעל פרסונה מוחצנת שהאיקוניות שלו בנויה על היותו גדול מהחיים – נמצא בבעיה. בעיה שלא הייתה, למשל, לאמנים המתבגרים האחרים שביקרו בארץ לאחרונה שמהופעותיהם דווקא מאוד נהנתי והתרגשתי (בין אם יש להם משמעות רגשית גדולה עבורי, כמו דינוזאור ג'וניור, ובין אם לאו, כמו ג'ו ג'קסון). הוא הסביר לי שזו בעיה שלא הייתה לדינוזאור ג'וניור, שהסתתרו מאחורי מגברים וקירות של פידבק בגיל עשרים ועושים את זה גם היום, ולא הייתה לג'ו ג'קסון, אמן שיושב על פסנתר ופשוט שר ומנגן את השירים היפים שלו. "בתור אייקון מסדר הגודל של ישו, מה כבר מוריסי יכול לעשות? הוא יכול או לברוח מהפרסונה הזאת – שזה הרבה יותר קשה – או להיכנע לה ולהמשיך לחיות אותה". ידעתי שקול ההגיון הזה יכול לבקוע רק מגרונו של מישהו שמוריסי מעולם לא היה בשבילו מה שהוא היה בשבילי, ובשביל שלא אחשוב שהוא בוחן את הסוגיה רק מהראש ולא מהלב, הוא הוסיף: "ואגב, אני הרגשתי שהוא לגמרי מאמין לעצמו".

      יכול להיות שהוא מאמין לעצמו, ובאמת שאין לי טענה כלפי מוריסי ואני גם לא אומרת שההופעה הייתה לא טובה. פשוט לא היה לי ברור איך מוריסי יכול להמשיך לגלם את הדמות הזאת מבלי להרגיש שזה מזויף? מה הוא חושב לעצמו כשהוא שוכב על הגב עם הרגליים למעלה כמו איזה אידיוט בגיל חמישים? איך הוא לא משתגע מהידיעה שחלקים עצומים מהקהל שלו לא מבין אותו? איך הוא לא מרגיש את הדיסוננס הנורא בין הטקסטים שלו לבין העובדה שהוא כוכב ענק ונערץ? קורט קוביין היה אייקון לא פחות גדול ממנו, והוא לא נכנע לדמות של עצמו! למה מוריסי לא מתייסר מהאבסורדיות של הסיטואציה שהוא נמצא בה, כמו שקורט קוביין התייסר??? אחרי רבע שעה של צעקות והשתוללות במטבח (אני צעקתי והשתוללתי, חבר שלי חתך ביצה קשה ועגבניה בשלווה), נזכרתי שקורט קוביין התאבד והבנתי שאולי באמת האופציה שמוריסי בחר בה היא העדיפה מבין השתיים – גם בשבילו וגם בשבילנו. אבל הייתי כל כך נסערת שגם בזה לא הייתי בטוחה באותו רגע.

      השיפוד באווזי ילך ויתרחק

      אולי בניגוד לרוב האנשים שנכחו בהופעה אתמול, לא הצלחתי לכרוך את ידי סביב לזיכרון כי כמו ג'וני ת'נדרס, אני לא חושבת שזה אפשרי. במחשבה שנייה, בטח ג'וני לא היה מגיע לאיחוד של הניו יורק דולס גם אם הוא היה חי היום. במחשבה שלישית, זה בטח לא מקרי שהוא לא חי היום. המחשבות המעגליות האלה גרמו לי לחשוב שאולי התשובה לשאלה "למה כולם נהנים ורק אני לא?", היא בכל זאת "בגללי". נשמע הגיוני, ובכל זאת לא השתכנעתי סופית. עם התהיה הזאת הלכתי להכין לעצמי עוד כוס קפה. כשחזרתי מצאתי פיסקה שחבר שלי "הפילוסוף" כתב לי במחשב:

      "אליבא דקאנט, אל מול הנשגב האדם מרגיש עצמו חי באמת. חוויית קיצון אל מול כח גדול מכל אחד מאיתנו ונוראי בעוצמתו ובקרבתו, כפסע בין היותנו חיים או מתים. אוקיינוס גועש, הר געש מתפרץ. כמובן שהרגשת החיים באה עם חמיקת המוות ותחושת ההינצלות. יש אנשים שזה לא מספיק להם. אם להישרף אז עד הסוף. מוריסי היה אחד מהם. למעריץ שרוף, התהליך הזחלני בו השיל מעליו את התכונה הטהרנית הזו (אותה החליף באי-אלו קילוגרמים של דושן) הוא קשה מנשוא. אם תרצי, הוא ההיפך מאותה חווית נשגב. תהליך אותו קוביין לא יכול היה לעבור, כנ"ל ת'נדרס, אך תהליך שאם לא נעבור אותו - אייקונים בשר ודם (אפילו הצמחוניים שבהם) ומעריצים - השיפוד באווזי ילך ויתרחק".

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully