וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"Freestyler", של בומפאנק אמ.סיז: באסה או קלאסה

רונן ארבל

31.7.2008 / 12:20

פינה של רגעים בפופ: קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם - "Freestyler", של בומפאנק אמ.סיז. אל תשכחו גם אתם להצביע

אין דבר מביך יותר בעיני, מאשר הניסיון להיות קוסמופוליטיים על ידי שימוש בשפה האנגלית שלא לצורך; שימוש שברוב הפעמים בשל היותו קלוקל, הופך את אותה קוסמופוליטיות נחשקת לפרובינציאליות פתטית. זה קורה עם מותגי אופנה ומזון שמבקשים לקנות לעצמם יוקרה חלולה, בפליירים למסיבות, שמנסים ליישר קו עם שפה בינלאומית, אבל מתעקשים לשבש מלים ומשמעויות, ובהופעות, שם העניין הופך למגוחך פי כמה, כאשר להקות שחבריהן דוברי עברית כמוני-כמוכם מתעקשות משום מה לדבר באנגלית בין השירים בפני קהל שמורכב כולו מדוברי עברית, כאשר גם את השירים עצמם הם שרים באנגלית שבורה ועילגת.

התופעה הזו היא ככל הנראה לא ייחודית לישראל. שנות התשעים היו רוויות בהרכבי דאנס אירופאים, שהגיעו מאותו פס ייצור להיטי, כאשר לכולם היו אלמנטים מיתוגיים ומוזיקליים זהים – זמרת פסאודו-כוסית שלא באמת יודעת לשיר (ע"ע אניטה מ-2 אנלימיטד), פזמונים מדבקים ונצחיים (ע"ע "רית'ם אוף דה נייט" של קורונה), צליל קלידים סינתטי וחסר נשימה (ע"ע "מור אנד מור" של קפטיין הוליווד פרוג'קט), מקצב ישר, דורסני ונטול תחכום (ע"ע "יו גאט טו לט דה מיוזיק" של קפלה), והמספר הנוסף – ראפר, לכאורה שחור ממוצא אמריקאי (אבל למעשה ממדינה צפון-אירופאית), שבשטף חסר פשר של אנגלית רצוצה היה פוצח בקטע ראפ סוער ומוריד את השיר לתהומות מהן אין דרך חזרה (ע"ע כולם. פלוס "בי מיי לאבר" של לה בוש, "מיסטר וויין" של קאלצ'ר ביט וכל שיר דאנס שהיה על האוסף של יוסף, היטמן ו-100% פיור דאנס לדורותיהם).

"פריסטיילר" של בומפאנק אמ.סיז היה המשך ישיר של פס הייצור היורו-דאנסי הזה – פזמון מדבק, צליל קלידים חסר נשמה וראפר קקמייקה, אולם במסווה מתוחכם יותר בשל טוויסט זניח אחד – במקום מקצב האוסי לעניים, יש בו מקצב דראם אנ' בייס לאביונים. המקצב הזה, שהשרה לכאורה יוקרה שלא במקומה על הקטע הזול וחסר הFאנקיות הזה, היה גם מה שהפך אותו לחביב ואהוב עבור קהל שחש עצמו יותר מתקדם מקהל היעד הטבעי של להיטי היורו-דאנס הטיפוסיים; קהל שנהנה להרגיש איכותי; רוצה לומר, גם לא מעט אנשים שפקדו את הדינמו דבש חושבים ש"פריסטיילר" הוא בנזונה של קטע דראם אנ' בייס, משל היה "אינר סיטי לייף" של גולדי. אלא שהמקצב של "פריסטיילר" טעה והטעה כאחד – לא מספיק שהוא רידד סגנון שהסדר בתוך הכאוס המקצבי היה הבסיס שלו, הוא גם חינך דור שלם לחשוב שמקצב דראם אנ' בייסי זה כל מה שצריך בשביל להפוך קטע למגניב (וזה לא שאני חלילה חושב שדראם אנ' בייס הוא איזה תת-ז'אנר מוזיקלי נשגב, אבל חייבים לפחות להעריך את העובדה שיש לו סטנדרטים).

אלא שהמקצב הוא אחרון הבעיות של "פריסטיילר", שיר טראשי ודוחה הרבה יותר מכל להיטי הדאנס קלי המשקל שהוזכרו קודם לכן, ולו בגלל שהוא, בדיוק כמו הקהל שלו, לוקח עצמו ברצינות יתרה (ואם נדמה לכם שלא, אני ממליץ על צפייה בקליפ הברייקדאנס העלוב שתפרו לו, כולל סקייטר נורדי עם ראסטות, יומרות דאווין של סנופ דוג וביצוע שמזכיר את תנועות האגן של רמי קליינשטיין). אפילו שם השיר, "פריסטיילר", הוא בעל יומרות קוליות – מיהו הפריסטיילר? ממה הוא מתפרנס? מה הוא עושה שהופך אותו לפריסטיילר? האם הוא יכול ללמד גם אותנו איך להיות פריסטיילר, ואיך זה יתרום לנו בחיים?

אותה רצינות היא גם המרכיב בשיר שגורם לסדק במעטה הנוסחה היורו-דאנסית המנצחת, תוך זניחת הקול הנשי וזלזול בחשיבותו והפקרה של השיר כולו – כולו! – לראפר שמוצאו אינו ברור (אולי פיני, אולי צ'צ'ני), שמנסה לשלב בעת ובעונה אחת מבטא אמריקאי וג'מייקני, בניב שנשמע כמו אספרנטו. בעוד על המלים אפשר לסלוח – בייחוד עם החריזה הבלתי אפשרית בין סלין דיון וקארמה קמיליון – הרי שעל הסטקאטו של הראפר אין מחילה. ה"רוק-רוק-רוק-רוק-רוק דה מייקרופון" הטורדני שלו מסרב להרפות לאורך כל השיר כשהוא נעים בערך כמו זבוב הצצה. על רקע קלידי הטראנס המטופשים וחסרי הגרוב (כולל עליות בלי הביט מתחת, מה שמאשר את ההנחה שברובו השיר הזה קרוב יותר ל"סיילנס" של דליריום מל"פאלפ פיקשן" של אלכס ריס), ומקצב הביאושים שהוא קול כמו אלנבי באמצע אוגוסט, אין דבר מגוחך ממנו.

בומפאנק אמ.סיז, "Freestyler" – באסה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully