היי בנטורל: לוס אנג'לס

"אז מה זה נכון מה ששמעתי עליך, הא?". הוא בדק במראה מה מצבו של בנו הטרי שיין, אור חדש הדהד בעיניו הירוקות וקעקוע חדש על ידו הימנית המתוחה על ההגה. "תומר, יא אללה. חמש שנים, לא?" אני מחזיר לו בשאלה רטורית משלי. אני סוקר את ההבדלים בינינו. מי שחלק איתי חלומות, דירות, מילים, בחורות והא כן יותר מדי סמים בעשור הקודם. מכל מיני סוגים. גם כאלו שכבר לא עושים יותר. אני ותומר לקחנו לא פעם ובטח לא פעמיים את רכבת ההפתעות המקומית ממוסקבה לפיטושקי בשילובים לא הגיוניים של סמים, מילים, אלכוהול, סרטים עם יותר מדי אנשים חכמים סביבנו; מבעד לחלונות הרכבת הזאת תל אביב התפוצצה לנו מול העינים בכל מיני צורות. אז הוא באל.איי, עיר שיכולה לעשות טוב לאנשים שחולמים על קולנוע מאחורי עינית המצלמה, אני עדיין בתל אביב, עיר שעושה טוב לאנשים חולמים באופן כללי. הוא אבא לילד שנראה כמו קפסולה מרוכזת של פאנק אירי לעתיד, ואני, נו אתם יודעים כבר, מסתבך עם המקומות מהם מגיחים כאלו לעולם.

לא היה לי יותר מדי מה להגיד לו. עבודות, בחורות, דירות,על מדינה שהולכת ומאבדת את עצמה לדעת, אנשים טובים שבורחים מכאן, ממש כמוהו, וכמו יותר מדי חברים שלי, האמת. אנחנו נוסעים באוטוסטרדות רחבות מדי, על כל מילימטר כאן בסקאלה יש איזה שיר רוק שמת לקפוץ עליך, אבל כמה שלא תחפש, מלאכים לא תמצא כאן, מקסימום בני תמותה המנסים, ככל שכספם מותיר להם, להיראות הכי בחיים. העשן הסתלסל החוצה מהחלון הפתוח, "אל אלוהים", אמרתי לעצמי מתנשם בכבדות. "מה כבר יקרה בלטה? חופש, אתה במקום אחר, חומרים אחרים, ממש אחרים, לפי הריח כנראה מדובר בסאואר דיזל מהחוות האלו באורנג' קאונטי, כולה הסטלה הכי גדולה שהייתה לך בחמש שנים האחרונות, חפיף לא?" חיוך זדוני התפשט על פני. התחלתי לספור פורשה כדי להפיס אותו במהירות.

"דע לך שאני מעריץ אותך על זה, אפילו מקנא בך". הוא אמר את המשפט שאני שומע מיותר מדי סטלנים. כולם אומרים את זה מסטולים מהתחת, אבל אשכרה מתכוונים לזה. דוק העצבות שנוסף לקול המנומנם של הסטלות מאשש את זה. זה כמובן לא עוזר. עם קנאה לא מתמסטלים במכולת. "כאילו מי היה מאמין, אתה מכולם, בחיים לא הייתי מאמין. אני אבא לשני ילדים, עובד על שלושה פרויקטים במקביל, מנסה להשיג מימון לשלישי, יושב כאן בעמק מסטול מהתחת ואתה, פחות או יותר כמו שתמיד היית, אבל מאיפה הבאת את הסחיות הזאת? פששש דברים באמת משתנים. מעודד" הוא אמר, מדליק את הפייסל הדקיק שנח לו, בזווית פיו הרחוקה ממני. הוא מחייך. אני לא יכול שלא לחשוב על שאכטה אחת קטנה, פיצקלה, סחיבונת כזו שמדליקים ומיד מעבירים, איזה זיפ רעשני פנימה וקבירתו עמוק בתוך הריאות המתנקות שלי. "בואנה פורשה פה כמו סובארו אצלנו, הא?" שמעתי את עצמי אומר בקול שקצת היה לי קשה לזהותו. השתעלתי.

"זאת בדיוק הבעיה שלך, תמיד היית קיצוני מדי" הוא אומר לי לאחר שאני מספר לו, אוטוסוגסטי ובעזרת הרבה דמיון מודרך, על כמה זה טוב לי לא לעשן ואיך אני בעיצומה של התקופה הטובה ביותר שהייתה לי מזה הרבה זמן. ואתה יודע שאני אומר את זה בתור מי שהיה בדיוק כמוך ואולי אפילו יותר גרוע' הוא כיבה את הג'וינט במאפרה וזרק את הבדל וחלק מתוח מאד בי החוצה מהחלון. "תראה אותי למשל" אמר והגניב עוד חיוך במראה לילד, "כשהוא נולד זה היה עניין של החלטה איזה בנאדם אני הולך להיות. כאילו היה ברור לי שאני לא יכול כמו פעם לשבת מהבוקר עד הלילה מסטול על המחשב ולכתוב כאילו אין מחר. אני חייב ללמד את עצמי לעשות את זה אבל עם גבולות. זה הכל מסתכם לאיזה בנאדם אתה הולך להיות, מבין? לא התאים לי להפוך לקיצוני מהסוג השני, זה שלא עושה כלום ולאט לאט מפתח נוגדנים לכל מה שרק מריח מסטלות כדי לשמור על עצמו. כוס אמק, הרי זה מה שאני ולא יעזור כלום. חוץ ממני. פשוט מצאתי את הדרך לשלב בין השניים. הוא נשמע משוכנע באופן מעצבן למדי. נינוח. ותאמין לי שזה יותר קל ממה שאתה חושב, אתה כולה צריך להתפקס על זה אבל מזווית אחרת, סוג של ביטחון בעצמך, אתה מבין מה אני אומר?" יותר קל ממה שאתה חושב, הרגשתי כמו באאוטטייקס מהתסריט של "ביג ליבובסקי". הכבישים באל.איי עלולים לעשות בחילה. מהר יותר, גבוה יותר SUV יותר. פתחתי חלון. נשמתי את חום האספלט. קיצוני.

"דע לך שאני מעריץ אותך על זה, אפילו מקנא בך" החזרתי לבסוף באותו מטבע בדיוק , לאחר יותר מדי בהיות בנוף שנראה אותו הדבר גם לאחר 25 דקות של נסיעה. "אבל אני יודע שזה יותר קל לי להגיד לא מאשר כן לפעמים". שיין החל מתרגל את ההבדלים בין "או" בחולם לבין "או" בשורוק, אני הוספתי עוד פורשה לרשימה ההולכת ומתארכת. והוא צודק, ידעתי את זה. במקום מאד עמוק בתוכי ידעתי כמה אני שביר, וכל ההחלטה הזאת עלולה להתפורר בקלות. אני סטלן. ולא משנה אם יעברו עשר שנים של סחיות אני עדיין סטלן, משהו גנטי כנראה. וסטלן שיודע שהוא כזה לא עושה לעצמו הנחות ביתר קלות מאשר בנאדם שחושב שהוא כזה. הסטלן פשוט יודע לאיזה קיצוניות זה עלול להגיע. והבנתי. גם באל.איי החיים הם לא הוליווד. אנשים לא משתנים כמו בסרטים. לא משנה מה הם אומרים לך, זה הכל שכנוע עצמי. הבנתי שאני באותה קיצוניות בדיוק, רק מהצד השני. הג'וקר שבי חייך עוד חיוך וכבר הפסיק לשאול "למה כל כך רציני?", הוא יודע את התשובה. אין לי דרך אחרת, לפחות לא כזו שאני מסוגל לראות בשתי עיני. תומר החנה את האוטו ואני הלכתי ולקחתי את שיין על ידי, נותן לו נשיקה על הראש מוזהב התלתלים שלו, מריח את הריח הזה שיש לתינוקות בני שנה. עלאק השתנה, אני אומר בתחושת הקלה ומסניף שוב את שיין מלוא החזה. "בואנה יא ג'אנקי שכמוך, הריח הזה חזק מכל הצמחים שיש באל.איי", אמרתי לתומר, מבין עוד כמה זמן יש עוד בחיים האלו, גם אם הם במקום אחר.