פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האמן 17: תנועה ציבורית

      היא רקדנית בהווה, הוא איש תקשורת בעבר ולמרות זאת, שניהם חומקים מהגדרה מדוייקת

      קבוצת "תנועה ציבורית" בהנהגת דנה יהולמי ועומר קריגר, משתתפת בתערוכה "מובי מארח" שננעלת ביום שבת (מוזיאון בת-ים, רחוב סטרומה 6). לרגל נעילת התערוכה תערך ביום שבת (2.8) מסיבת קיץ, החל מ-19:00 ובה יתקלט קריגר ומובטח מיצג סמוי של הקבוצה.

      תנועה ציבורית - אמנות או התארגנות?

      קריגר: אנחנו מעצבים מציאות, במובן מינורי. מביימים סיטואציות בלתי-ממוסגרות המופיעות כחלק מ'החיים'. אנחנו רוצים לעורר עניין בפעולה משותפת, להעלות מחדש את האפשרות להיות קבוצה, לעודד אנשים לפעול ביחד.

      יהלומי: הקשר בין חברי התנועה אינו מבוסס רק על האמנות שהם עושים ביחד. רצינו להקים קבוצה וכיום היא חיה, פועלת, נפגשת ומתקרבת בלי קשר לפסטיבלים ולתערוכות בהם אנחנו משתתפים. מה שמשמח באותה התקרבות הוא שהגבול בין הפעילות החברתית הוולונטרית בקרב חברי התנועה ובין הפעילות האמנותית המאורגנת מטשטש והולך.

      ממסד

      אנחנו מקיימים טקסים, יש לנו זיקה לממלכתיות, ואנחנו מסתייגים מדוגמאטיות באמנות. מעניין אותנו להיות חלק מהמדינה, להיות בעמדת כוח. כל הרבדים בעבודות קשורים למדינה-אבל לא מעמדה של אופוזיציה. בסרטון התדמית של הקבוצה אנחנו מצולמים עם הגב לכנסת, ולא מולה כפי שעומדים מפגינים. אנחנו פועלים מתוך הכרה בריאה בעובדה שאנחנו בפנים, לא עומדים בחוץ. זו עמדה שחשוב לאמץ היום.

      מנהיגות

      הקשר בינינו לחברי הקבוצה הוא לא דמוקרטי ולא קומונאלי. חברי התנועה מציעים רעיונות לפעולות, ומביעים לעיתים אי הסכמה עם חלק מהתכנים, אבל השליטה היא בידינו. אנחנו מלמדים בכל מיני מקומות מחוץ לקבוצה, ורואים את עצמנו כמחנכים. אנחנו לא מתביישים להנהיג, ולדבר על הנהגה.
      יהלומי: כמובן, כשיש קבוצה יש גם מרד.

      אירועים שהשפיעו

      מאוד עניין אותנו תירגול ההיערכות לשעת חירום שהיה בנמל התעופה בן גוריון: דימו שריפה במטוס, בנו טריבונות, והעלו באש את המחלצים. היה צילום מצויין ב"הארץ" שבו עמוד עשן היתמר מעל המטוס.

      שני פגועי הטרקטור האחרונים השפיעו עלינו, וגם תקרית התאבדות שוטר המג"ב בזמן טקס הפרידה מסרקוזי: השומרים של אולמרט אחזו בעורפו כמו שאוחזים בחתול והכניסו אותו לרכב, קרלה נמלטה במעלה מדרגות המטוס, סרקוזי עצמו שמר על קור רוח. היתה נוכחות של אנשים בחליפות, שנופפו בכלי נשק ושלחו מבטים עצבניים לצדדים.

      תיק עיתונות

      תאונות דרכים, פרפומנס, הורה, תרגילי סדר, סקס, ממלכתיות, פציעות, תנועות נוער, אתרי מורשת ואתרי תיירות, מחול, אלימות, וידאו, הרואיות ולאומנות הם רק חלק מהמרכיבים בתמהיל שנקרא "תנועה ציבורית". הקבוצה, שהוקמה לפני כשנה וחצי על ידי האמנים דנה יהלומי ועומר קריגר (רקדנית ואיש תקשורת בעברם הלא-רחוק), מצליחה באלגנטיות לחמוק מהגדרה מדויקת, ולעורר לא מעט סימני שאלה.

      בקטעי הוידאו של "תנועה ציבורית" (ניתן לראות אותם באתר העבודה שלהם, שנקרא "הצבא לא הפגין יצירתיות") נראית חבורה של צעירים לבושים מדים בהירים, צועדים בפתוס ומבצעים תרגילי סדר בפנים חתומות באתרים שונים, בניהם כיכר רבין, בית ז'בוטינסקי, בית הספר אל-עמל בעכו, וחורבות הבימה המשתפצת. לעתים מעורבת בעניין קטטה כוריאוגרפית שכוללת נגיעות באיברים אינטימיים, ולעתים תאונת רכב מכוונת שמתבצעת בעדינות ביד מיומנת. הקבוצה סטרילית למראה, אבל התוצר של האירועים הללו מגיע לעתים לפציעות אמתיות.

      האם הם עושים פרפומנס, וידיאו-ארט או סוג מוזר של אקטיוויזם? איפה נמתח קו ההפרדה בין האמנות שלהם למציאות חיהם? האם הם ביקורתיים, לעגניים, או פטישיסטיים? ואולי הם מוקסמים בכנות מכוח, סדר וטקסיות? ההתבטאויות הנחרצות של יהלומי וקריגר, במודע או שלא במודע, מצליחות לתעתע.

      אנשי "תנועה ציבורית" לא ירוו נחת אם יכנו אותם חתרנים. הקבוצה שואפת, במפתיע, לחבור אל הממסד. כצופה מהצד, לא ברור עם השאיפה הזאת היא פלרטוט משועשע עם הרעיון, טיזינג מתמשך או רצינות תהומית. נראה שהם נהנים במידה מסוימת להבהיל ולטלטל, בהתבטאויות, ובפעולות עצמן. ובתמורה, הם זוכים לעתים לתגובות קיצוניות. "אני מבינה את החרדה שעולה בצופים. אבל לצד החרדה צפה לה גם הנאה אסורה – אותה אנחנו רוצים לשחרר", אומרת יהלומי.

      איזה סוג של תגובה על העבודות שלכם הייתם מעדיפים?
      יהלומי: משמח אותי כשאנשים מביעים רצון להשתייך לתנועה ציבורית. גם מחקר תיאורטי ואנליטי על מה שאנחנו עושים הוא עבורנו כאוויר לנשימה. לפעמים אנשים מבוגרים קוראים לעברנו "כל הכבוד".
      קריגר: התעוררות מינית, ויכוח פוליטי. בתערוכה בבת-ים פגשנו אישה מהעמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל שהזמינה אותנו לטקס התייחדות חברות חללי צה"ל עם אהוביהן הנופלים.

      לכאורה נראה שיש להם עמדה אסתטית, ביקורתית ואירונית על טקסים לאומיים ורשמיים, אבל הם עצמם לא משתפים פעולה עם אפשרות הפרשנות הזאת: "אולי אפשר לדבר על הזדהות-יתר ולא על פרודיה", מציע קריגר, ויהלומי מבהירה : "זה נכון שאנחנו ניזונים מכוראוגרפיות ופעולות המופיעות בטקסים לאומיים המוכרים לכולם, אבל אלו אינם המקורות היחידים. חלק גדול מהפעולות שחברי הקבוצה מקיימים באותה "רשמיות" אינן נחשבות פעולות הלקוחות מטקסים, ואפשר לומר לגביהן שהן ההפך מרשמיות. התשובה לשאלה מהו טקס רחבה יותר, לדוגמא טקס של אלימות שלא מקובל על ידי הכלל, אלא נמצא בתחום החוויה הפרטית".

      עבודות הוידאו של "תנועה ציבורית" חריגות יחסית לעשיה בארץ. נראה שכושר האלתור, דלות החומר והתקציב, וההפקות הצנועות זרים להם. הם הולכים עם המונומנטליות עד הסוף, בפריימים מרהיבים, כוראוגרפיות מוקפדות, וזוויות צילום רחבות ומוגבהות. "אין לנו עניין כרגע בדלות החומר", אומר קריגר,
      "נדמה לפעמים שהיום זו כבר לא יכולה להיות עמדה כנה או הכרחית באמנות הישראלית. לא במקום שאנחנו נמצאים בו. אנחנו אוהבים לעשות דברים בגדול, להמם את הצופים. אנחנו מתנגדים לחלוקת העבודה לפיה עולם האמנות הוא מרושל, שולי ושומר-סוד, ואילו הפרסום, התעמולה, הטלוויזיה והקולנוע, חוגגים את האפשרויות הטכנולוגיות של הדימוי, מרהיבים עוז, ומספרים לכולם". "אני נמשכת לממלכתיות, להרואיות, לגדלות. זו לא איכות שאפשר לירוק עליה", מוסיפה יהלומי

      בסרט התדמית שלכם חברי הקבוצה נאבקים זה בזו לצד "הבימה" ההרוסה. אם הבימה במקרה לא היתה חורבה בזמן צילומי אחת העבודות שלכם, היה צריך להחריב אותהו?
      יהלומי: התשובה היא כן. היה צריך להחריב אותה, בין היתר כי לדעתי כבר שנים הבימה לא הייתה כל-כך יפה ומושכת. חורבות הבימה מציעות התחדשות. הרגשנו שהן קוראות לנו להמציא תאטרון אחר, חדש. להכניס אל תוך המונומנט ההיסטורי את מה שעד עכשיו אולי לא נחשב תאטרון. זה יכול להתאפשר רק כאשר המבנה מושבת והוא נמצא במצב של התעדכנות, בחינה מחדש של עתידו. עומר משתמש הרבה במונח תאטרון צה"ל.

      קריגר: הצירוף 'תיאטרון צה"ל' מהדהד לי בראש מאז ש'הבימה' נהרסה. הוא מאפשר לי לחשוב על מקומו של הצבא בתרבות הישראלית, על המיליטריזם הישראלי, על הפרפורמטיביות של מלחמה, על אמנות מגויסת. באתר הזה פעלנו כצה"ל בביירות, כיחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, כקבוצה ללא טריטוריה שטוענת לכתר וחוגגת על חורבות התאטרון הלאומי.