החיים זה לא סגול

די משעשע בעיני שדווקא באחת השנים הקשות ביותר לרוק הישראלי, הטלוויזיה בכבלים החלה לשים לב ליצור המפרפר הזה. אמנם גם "תעשה לי ילד" וגם "רד בנד" הן תוצרי פיתוח שזמן הכנתן ארך קצת פחות מדיסק חדש של ערן צור, אך בסופו של דבר שידורן בשנת 2008 - השנה בה אסף אבידן הוא המוצר המבוקש ביותר שיש לרוק להציע כרגע (זו לא מחמאה) - הוא די סמלי כיוון ששתי הסדרות מצליחות ללחוץ באותה נקודה מדממת.

מהי אותה נקודה? נסו לחשוב מדוע גם "תעשה לי ילד" וגם "רד בנד" נזקקו כל אחת בדרכה להקצנה חסרת פרופורציות, הן בדרמה והן בהומור, כדי להפוך את הרוק הישראלי למעניין. מדוע "תעשה לי ילד" הייתה אוסף קלישאות שנלקחו מאנציקלופדית הרוקסטאר על שם מיק ג'אגר ומדוע שלום חנוך ואביב גפן כה נהנים לחגוג שוב ושוב ב"רד בנד" את הקיבעונות המוזיקליים, המלווים אותם לאורך שנים ארוכות? מדוע הדאחקה של "רד בנד" כל כך ברורה (הקול של אביב גפן, הסיוט שבהאזנה לבנות נחמה וכו'), עד שכמעט ואינה מצליחה להצחיק?

הפורמט הטלוויזיוני, מתוח ומשופץ ככל שיהיה, אינו מסוגל להסתיר את האמת; הוא מחויב לייצר משיכה מהירה אצל צופה עצבני, שלא מבין למה הוא צריך לראות יצור סגול מקפץ באנגלית וקורא למאור כהן לשאוב לו את האשכים. לצופה הזה, הרוק הישראלי חסר את ההקצנה האקסצנטרית או ההומור. הרוק הישראלי הוא מה שהוא ביום-יום האפור, בהופעות המתרוקנות, בדיסקים הלא נמכרים ובדיבור התל אביבי הריק מתוכן; ז'אנר שעומד במקום שנים, שאינו מסוגל לייצר עניין איכותי סביבו, שבוהה בשלום חנוך כפלא יחיד בדורו ומתפלל לקאמבק דרך חברת הסינגלים הסלולרית של אביב גפן.

מכאן גם אותה השתחוות מאוסה שהייתה סביב הבובות המכסחות מרגע שעלתה, כאילו באמת מדובר באיזו סדרה אמיצה ולא במחזור ביקורות מוזיקה בעיבוד לתסריט כתוב; אימוץ פורמט אירוח הסלבס של לארי סאנדרס (או "החבובות", אם כבר בובות), בתוספת כל הדברים שצריך לומר על הבנות נחמה הביאו את המבקרים למעין קתרזיס, שלא מבטא אלא געגוע; געגוע לימים בהם הרוק הישראלי היה רלוונטי (גם אם לא מסחרי) ומשפיע. רגעים בהם הרוק הישראלי הגיע למסך הקטן דרך תכניות תעודה שצילמו בזמן אמת את הגמגום של מאור כהן, ופרשו אותו כקולו של דור שלא רוצה למות בצבא; כשסצנה חיה וקיימת ברחובות ובאולפנים, במועדונים ובתוכניות האירוח כמוזיקה בלבד, היא איננה זקוקה לתוכנית הומור שתביא אותה לכדי הכרה. היא הדבר עצמו.

אלא שהרוק הישראלי לא יזהה חיוניות גם אם היא תדפוק לו את הדיסק של ההולד סטאדי בפרצוף המדושן שלו. הרגעים האותנטיים ביותר ב"רד בנד" הם כשרד אורבך מגיע לכל חזרה כמו זיגי סטארדאסט מהחלל ומתנהג כאילו באמת מדובר בדיוויד בואי המזלזל במוזיקאי התורן שאינו יכול להתחרות בו. הסצנות הללו מוצלחות לאו דווקא כי הן כתובות בשנינות, או כי הן מזכירות כוכבי רוק מקומיים. הן מוצלחות כי בתוך הסאטירה הזו, שבה רד לא מכיר בהצלחה של אביב גפן (הוא בטח לא שמע את השיר על גלעד שליט), מסתתרת אמת כאובה: כמעט ואין בנמצא רוקר ישראלי טוב יותר מרד אורבך, כיוון שהרוק הישראלי התעקש שלא לזוז ולו מילימטר מהזמנים בהם רד אורבך נחשב למהפכן. לכן, בכל הקשור לאופן שבו הרוק הישראלי משתקף ממנה, "רד בנד" עושה עבודה סאטירית לא מוצלחת במיוחד. כתוכנית ריאליטי לעומת זאת, היא פשוט מאלפת.