קוראים לי או?ד?ל דיפ?ס. אני בנאדם לבן, לא שחור כמו שאפשר לחשוב לפי השם שלי בלי שרואים אותי. מי שבכל זאת רואה אותי לא זוכר אותי בגלל הפנים שלי, שהם לא כאלה שנתפסים בזיכרון, אבל יכול לזכור אותי בגלל שאני גבוה. אני מטר תשעים ואחד ובגלל זה נשים נמשכות אלי, ואז הם מגלות שאני לא מדבר את הדיבורים שהם רגילות לשמוע, וככה הרומנטיקה נגמרת עוד לפני שהיא התחילה. צריך לדעת לדבר בשביל להגיע למשהו, אבל אני חייב לחשוב קצת לפני שאני מדבר, ובינתיים השיחה כבר המשיכה הלאה, כמו שאומרים, אז זהו, אין לי סיכוי. יש לי את הבעיה הזאת כל החיים, והתוצאות גרועות.
ב-21 בנובמבר 2007 אני יהיה בן עשרים ושתיים. ועד אז אני כבר לא יהיה פה כי בדיוק עכשיו אני נוסע באוטובוס למקום אחר רחוק מפה. עד עכשיו לא אמרתי מילה לאף אחד מהנוסעים האחרים. כולם יושנים עכשיו, ואנחנו דוהרים בתוך הלילה. כמעט בטוח שהם חושבים שאני סתם פרימיטיב גבוה וסתום, אבל הם טועים. אני יודע את זה כי קראתי את "העופר" כבר שש עשרה פעמים, וזה ספר שזכה בפרס פ?וליצ?ר ובגלל זה לא יכול להיות שמי שקרא אותו הוא סתום. ניסיתי לקרוא שלוש ספרים אחרים אבל הם לא נתנו לי סיפוק כמו "העופר". למי שלא קרא את הסיפור, אז הוא על ילד שמאמץ גור של איילים אחרי שירו באמא שלו ביער, והוא מגדל אותו בתור חיית מחמד כמו כלב, אבל הכול מתקלקל כשהעופר מגיע לגיל שנה כי הוא עושה צרות צרורות לכולם, אוכל את היבול של התירס וכדומה, אז בסוף צריך לירות בו, וזה תמיד מרטיב לי את הריסים מרוב שזה עצוב. וזאת עוד הוכחה שאני לא סתום, כי סתום לא היה מרגיש כל כך הרבה רגש.
אני כותב את זה באוטובוס במחברת שבפנים יש לה דפי שורות ועל העטיפה יש את בת הים הקטנה. יש לי ערמה של מחברות כאלה בגלל שהסיפור שיש לי לספר הוא ארוך. יש לי גם את מלך האריות ואת משפחת סו?פ??ר-על, כל המשפחה, ויש לי את נ?מו? והחברים שלו וגם את ש?ר?ק והחבר שלו החמור שמדבר, וגם את כל הדמויות מ"צעצוע של סיפור". הייתי קונה עטיפות רגילות, אבל בחנות היו רק כאלה עם סרטים מצוירים. מעל המושב שלי יש מנורה קטנה שעם האור שלה אני יכול לכתוב. יש לי צורך לכתוב את הכול, את כל הדברים שקרו לי, בזמן שכולם יושנים, לכתוב את הכול לפני שקורה לי עוד משהו. אחרי זה אני יחשוב מה לעשות עם הסיפור, אולי לשלוח אותו ל"ניו יורק טיימס", כי ככה מסופרים דברים אמיתיים ולא משנה אם מישהו לא רוצה שיספרו את הסיפור. הם לא יעצרו אותי וגם לא את ה"ניו יורק טיימס".
בסדר, נתחיל.
***
לא מזמן נסעתי בקנזס בש?בי מונטה קרלו מודל 78' עם מנוע שעושה רעש של פטיש אוויר. הייתי בדרך להתגייס לצבא כי עכשיו הם נורא צריכים אנשים ולא אכפת להם במיוחד אם למישהו אין תעודת סיום תיכון, שאין לי, אבל לא בגלל טיפשות. בשנה האחרונה שלי בבית ספר המצברוח הכללי שלי לא היה הכי טוב, והתוצאה הגרועה היא שלא סיימתי את הלימודים, שזה דבר שבאותו זמן לא הזיז לי. הבעיה שאחר כך זה כן הזיז לי כי העבודה הכי טובה שמצאתי היתה בממגורה. כמעט נהרגתי בעבודה הזאת, שהמשכורת שלה נמוכה והיא מסוכנת עם כל החיטה שנכנסת ברעש של רעמים לתוך מגדלי סילו בגובה של שישים מטר. הצבא היה צריך מתגייסים דחוף כי בגלל המלחמה בעיראק אנשים הפסיקו לחתום על גיוס. אפילו משלמים עכשיו בונוס, שמעתי, אז זאת היתה התוכנית, להתגייס ולקבל את הבונוס ולהשתדל כמה שאני יכול להיות חייל טוב נגד האסלאמיסטים המטורפים שמה, שמפוצצים כל מה שמגיע להם לידיים כולל את האנשים שלהם. אני לא בנאדם צמא דם, אבל השיגעון הזה מוכרח להיפסק אחת ולתמיד. עד עכשיו עוד לא הוכחתי שאני הצלחה גדולה בחיים, אבל אולי אם יהיו לי כמה מדליות קרביות להראות, אני כן יוכל להוכיח שאני מוצלח.
בעיר ק?ליס?טו?, שזה במחוז קליסטו, יש לשכת גיוס גדולה, אז לכיוון הזה נסעתי בלי לרדת ממאה ועשר קילומטר לשעה, כי במהירות הזאת המנוע של השבי פועל הכי טוב. נשארו לי רק עוד איזה שישים קילומטר, ואז המנוע התחיל להשמיע קולות ממש לא טובים, כאילו תכף עפה לו בוכנה או משהו כזה, אז הייתי מוכרח להאיט או לקחת צ'אנס שתכף מתחיל לצאת ממנו עשן. בכביש המהיר הזה אסור לנסוע לאט, אז ירדתי ממנו ונסעתי לאט ובזהירות בדרכים עוקפות. לא ידעתי בדיוק איפה אני אבל ידעתי שאני בכיוון הנכון לגיוס. ואז המנוע התחיל לטרטר ומת לי לגמרי, והייתי מוכרח לעצור ולכבות אותו. ישבתי שם כמה זמן והסתכלתי באבק שעף, ואז יצאתי והרמתי את המכסה מנוע. מתחת לו הכול היה מחובר, לא ראיתי שום דבר שהיה מנותק או לא במקום, אבל האמת שאני לא מומחה במכונאות. זאת אומרת שהבעיה היא בתוך הגוף מנוע, כמעט בטוח שאיזה בעיה ממש יש?נה כי הקילומטראז' היה בערך מאה ארבעים אלף בסיבוב השני אחרי המאה וחמישים אלף הראשונים. המנוע תקתק כמו פצצת זמן, העיף אלי חום וסירחון של שמן, אז התרחקתי וחשבתי שאם אני ייתן לו להתקרר אולי אחרי זה הוא יהיה בסדר. זה קרה אחרי הצהריים, אחרי שנהגתי כמעט כל היום, אז בכל מקרה התאים לי לעשות הפסקה.
מסביב לא היה שום דבר ששווה להסתכל עליו, כי מחוז קליסטו הוא שטוח וריק כמו רוב קנזס, חוץ מאשר במזרח, ששם יש להם גבעות קטנטנות ששווה להסתכל עליהם. נשענתי על הדלת והסתכלתי רחוק אל האופק ולא נתתי לעצמי להתבאס בגלל המנוע שהלך לי ככה. זה אף פעם לא עוזר להתבאס בגלל דברים כאלה, זה סתם בזבוז זמן. לפעמים רואים אנשים צועקים על המכונית שלהם, ואפילו בועטים בה אם הם ממש מתחרפנים, אבל זה בכלל לא משנה לבעיה, אז למה לבזבז אנרגיה. חוץ מזה, זה כבר קרה לי מקודם, אז אני רגיל לזה. נראה לי שהדבר הראשון שאני יעשה במשכורת שלי אחרי שאני ישתחרר זה לקנות מכונית עם פחות משמונים אלף קילומטר עליה ושעוד אין לה בעיות.
***
בגלל שכמעט לא היתה עננות היה חם בשמש, אז נכנסתי למושב האחורי ופתחתי את המזוודה שלי שבתוכה היה כמעט כל הרכוש שלי, מה שרק מוכיח לאיזה מצב עלוב החיים שלי הגיעו עד עכשיו. חיים של בנאדם לא צריכים להיכנס ככה לתוך מזוודה אחת. היו שם כמה בגדים שהיו צריכים טיפול של מכבסה שירות עצמי, ושלושת-רבעי בקבוק של רום קפטן מו?רגן שיש לי חיבה אליו ואת הספר "העופר", שכבר מתפרק כמעט לגמרי לאורך העטיפה מרוב שיש לי אותו המון זמן. הסתכלתי על הקפטן עם התלבושת של השודד ים הרבה זמן ושאלתי את עצמי אם לקחת לגימה או לשמור את זה לאחר כך, בגלל שהיו לי רק איזה עשרים וחמש דולר בג'ינס. מאוד כדאי שיקבלו אותי לצבא, אחרת הלך עלי, מבחינה כלכלית הכוונה. בסוף עזבתי את הבקבוק, ישר הרגשתי חזק ונבון, ולקחתי במקומו את הספר. יש לי כזאת פילוסופיה - אם אפשר לבחור בין לקחת בקבוק ולקחת ספר, כדאי לקחת ספר. זה כמעט תמיד הדבר הנכון והנבון לעשות. יש כאלה שחיים מבקבוק לבקבוק או מעשנים סמים כאילו אין מחר, וההתנהגות הזאת מסיחה את הדעת מהחיים האמיתיים. זה אף פעם לא היה ולא יהיה הסגנון שלי. בגלל זה הייתי בטוח שיעבירו אותי את הבדיקות הרפואיות ולא יעשו יותר מדי עניין מהתעודה של סיום תיכון. מה בכלל הקשר בין לירות באסלאמיסטים מטורפים ומה שלומדים בבית ספר?
התחלתי לקרוא, להעביר את הזמן. הייתי בקטע שהילד, ג'ו?די, הולך לבקר את החבר הנכה שלו פו?ד?ר?ו?וינ?ג כדי לשאול מה נשמע. כבר יצא לי להסתכל בעיתונים של בחורות ערומות ובעיתונים של מכוניות ונשק והם לא נותנים שום סיפוק לנפש שצמאה לסיפור. אפשר להגיד שאני קורא את "העופר" כמו שאנשים עם אמונה קוראים ספרי קודש, מההתחלה לסוף ואז שוב. כל פעם אפשר למצוא דבר חדש.
פעם בנאדם אחד שהכרתי ולא היה חבר התחיל לצחוק עלי שאני קורא את הספר הזה. הוא אמר שזה ספר לילדים קטנים בגלל שיש מקדימה ציור של ג'ודי עם העופר על הידיים. אמרתי לו שהספר הזה זכה בפרס פוליצר, זה כתוב בדיוק מתחת לג'ודי ולעופר, אבל הוא לא נרגע והמשיך עם הירידות על זה שרק מפגרים קוראים ספרי ילדים כאלה, הוא בטח אפילו לא שמע בחיים על פרס פוליצר, אז בסוף הייתי חייב לעזוב את הספר וללמד אותו לקח. לא קורה לי הרבה שאני ככה, שאני נהיה אלים זאת אומרת, אבל זה הגיע לו, בגלל איך שהוא דיבר. אני גבוה, כמו שאמרתי, אבל אני לא איזה מקל רזה שאפשר לטרטר אותו. גם הטמבל הזה שצחק עלי לא היה בנאדם קטן, אבל אני השתלטתי עליו כמו שצריך ויצאתי בסך הכול עם שריטות בלחי ובפרקים של האצבעות. לפעמים מוכרחים לפתור את העניינים בצורה כזאת. זה לא הדרך שאני מעדיף, אבל לפעמים אין ברירה וצריך לקום ולעשות מה שצריך, אחרת צוחקים עליך.
זה קרה כשעוד הייתי בבית ספר, בתיכון קיט ק?ר?סו?ן ביו?ד?ר בוויומינג. אני יצאתי אשם והשעו אותי בגלל זה לשלושה ימים אפילו שמה שקרה לא היה באשמתי. זאת אחת מהסיבות שלא הסתדרתי טוב בבית ספר והתוצאה היתה שלא הוצאתי תעודה ועבדתי בשרשרת של עבודות כמו זאת שבממגורה, אבל צבא ארצות הברית ישנה את המצב הזה, ככה קיוויתי. התחלתי לקרוא, אבל אז נהיה לי נורא חם אפילו שהחלונות היו פתוחים, ולא יכלתי להתרכז והייתי מוכרח לעזוב את הספר ונמנמתי קצת, אולי שעה. כשהתעוררתי הייתי צמא, אבל לא לקפטן מורגן, דווקא יותר למשהו כמו קוקה קולה קר כקרח. בכל הזמן הזה לא עבר רכב אחד, אז היה נראה לי שלא יבואו בזמן הקרוב לחלץ אותי. ניסיתי להתניע. המנוע נדלק, ואני התחלתי שוב לנסוע, אבל המכונית לא נשמעה יותר טוב ממקודם. נשארתי על מהירות נמוכה ונסחבתי ככה בכביש בדיוק שלושים ושבע דקות, ואחרי זה היא שוב מתה לי, בדיוק כמו קודם, אבל הפעם היה לי מזל ונעצרתי ממש כמה מטר משער של בית, רק שזה לא היה שער, רק עמודים של גדר משני הצדדים במקום שהיה צריך להיות שער ושביל עפר ארוך שמוביל בסיבובים אל בית ממש רחוק מהכביש, היחידי באזור הזה, מבודד לגמרי.
***
התחלתי ללכת ברגל בשביל. הוא היה במצב מוזנח ובאמצע, במקום שהיה קצת שקע, היה אפשר לראות שהשיטפונות של האביב סחפו את האדמה ועשו שם נזק. חיכיתי שכלב או שלוש כלבים ירוצו אלי כמו שתמיד קורה בחצר של חווה, אבל לא היו שם בכלל כלבים. הבית היה חורבה, מוזנח כמו השביל, בית של שתי קומות מצופה עץ, עם מרפסת בשלושה צדדים, הוא היה צריך דחוף צביעה, ועל ידו היה מכל מתקלף של גז פ?רו?פ??ן שנראה כמו צוללת גמדית. אפשר לראות בתים כאלה בכל המדינות של המישורים, עם כמה עצים גדולים שעושים צל על הבית ועלולים לגרום נזק לגג בפעם הבאה שיעבור בסביבה טורנדו, ואסם גדול וישן, וטנדר דודג' שכבר עבר הרבה חונה בפנים.
עליתי בכמה מדרגות שקועות למרפסת ודפקתי על הדלת רשת. הדלת כניסה היתה פתוחה, אז יכלתי לראות מה קורה לאורך המסדרון. מבפנים לא הגיע שום רעש, חוץ מתקתוק שלא מפסיק של שעון ישן, גדול כמו ארון מתים שהעמידו אותו באמצע המסדרון. דפקתי שוב וצעקתי, "הלו? יש פה מישהו?" אבל לא היה. דפקתי קצת יותר חזק בלי תוצאות וצעקתי עוד כמה הלו-הלו בקול יותר רם מקודם, אבל זה בכל זאת לא הביא שום תוצאות. כולם היו באיזה מקום אחר, והם היו מאלה שמשאירים את הדלת פתוחה בלי לפחד מגנבים. עוד יש אנשים כאלה באזורים מחוץ לעיר, אבל המספר שלהם הולך ומתמעט במהירות עקב המצב הכללי של הפשיעה היום.
עכשיו הייתי עוד יותר צמא מאשר מקודם. אולי היה ברז בחצר, אבל לא ראיתי אותו. רציתי מים, שזה מצרך שניתן בחינם וזה לא כמו לגנוב, אפילו אם הייתי צריך לקחת אותו מהמטבח ולא מהחצר. אז פתחתי את הדלת, צעקתי עוד פעם ונכנסתי לתוך הבית. היה בפנים ריח של בתים ישנים מהרצפת לינוליאום עם הסדקים ומהטפטים שירד להם כל הצבע. את הכול שם היה צריך להחליף כבר. השעון תקתק בקול נמוך ולאט, כאילו הוא מודד זמן מלפני מאה שנה, כשהכול זז יותר לאט מהיום.
המטבח היה בדיוק איפה שחשבתי שהוא יהיה. מסביב לכיור הכול היה מבולגן והכיור היה מלא כלים מלוכלכים. לא משק בית למופת. הרגשתי מאיזה מקום ריח של אוכל מקולקל, אולי מהמזווה שהיה מהסוג הישן, או מהפח זבל שהיה צריך לרוקן. מישהו צריך לעבור על המקום הזה עם דלי וסמרטוט וגם עם מברשת, אבל זה לא ענייני איך אנשים בוחרים לחיות. מעל הכיור היה ברז מסתובב וכבר ראיתי את הכוסות עומדות כמו חיילים במצעד על מדף מעל. גם את המדף הזה היה צריך לנקות. אם זה היה הבית שלי לא הייתי מוכן שתהיה טינופת כזאת. הורדתי כוס ומילאתי אותה, ואז שתיתי את כולה בבת אחת ואז מילאתי אותה שוב כדי לשתות יותר בנחת.
"תניח את זה," אמר קול מאחורי. הקול לא היה מבוהל, גם לא כועס כמו שאפשר לצפות לאור שלא הוזמנתי. הסתובבתי לאט-לאט עם הכוס עוד ביד. הבחור שעמד בצד השני של המטבח היה קצת יותר מבוגר ממני. על הטי-שרט שלו היה כתוב "מניאק - וגאה בזה". הוא החזיק בידיים מחבט בייסבול. הוא לא התגלח איזה יום-יומיים והיו לו מין טיקים עצבניים כאלה שהיו לא נעימים. אם הייתי בחור יותר קטן ממה שאני בטח הייתי נבהל ממנו קצת בגלל המחבט שהוא החזיק. חשבתי, לפחות זה לא אקדח.
"צהריים טובים," אמרתי.
"תניח את זה."
הנחתי את הכוס בלי להוריד ממנו את העיניים. השערות עמדו לו על הראש פרועות לגמרי והעיניים שלו היו מוזרות. חיכיתי שהוא יגיד עוד משהו, אבל הוא המשיך לתקוע בי עיניים ולהחזיק את המחבט בהיכון בשביל לכסח אותי אם אני רק עושה צעד לכיוון שלו.
"קליסטו" מאת טורסטן קרול, תרגום: עידית שורר // הוצאת כתר