סרטים כמו "לעולם אל תיכנע" ממלאים אותי ברצון להיכנע. ולהקיא. ולהתנצר. חוץ מזה, הם די מעודדים אותי לאבד תקווה במין האנושי.
מדובר בסוג של רימייק/שדרוג ל-"קרטה קיד" (אאוטסיידר צעיר מגיע לבית ספר חדש ונאלץ ללמוד להילחם כדי לשמור על כבודו וכדי לזכות בבחורה בה הוא חושק), רק שבמקום קרטה, הנערים המתבגרים שנוטלים חלק בחגיגה משתמשים באמנות לחימה משולבת ונטולת חוקים. מה שאומר שהם למעשה מחטיפים אחד לשני מכות רצח, "מועדון קרב" סטייל, קומפלט עם בעיטות לראש ואגרופים לצלעות, וכן, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, זה די מזעזע, ולא מגניב בכלל. חוץ מזה, מן הראוי לציין שאת מקומו של החכם הסיני הזקן (מיסטר מיאגי, במקור) ממלא הפעם חכם אפריקאי אצילי, שרירי, ולא מאוד זקן (בגילומו של דג'ימון הונסו, אותו פגשתם ב"אמיסטאד"). חוץ מזה, זה אשכרה סרט לילדים PG-13 והכל.
עצוב, ואפילו מדכא, לראות עד כמה הידרדרו העניינים מאז הימים היפים והחינניים של 1984, עת דניאל לרוסו הביס את יריביו הפוחזים בזירה בעזרת הטריק הסודי שמיאגי לימד אותו, על שפת הים, בשעת שקיעה. היום, כאמור, כבר אין לאף אחד מהמעורבים צורך בקוד, בכבוד, או בחוכמה סינית עתיקה, ובטוח שאין לאף אחד צורך בעניינים ארכאיים כמו "wax on, wax off", או בטריקים סודיים שנלמדים על שפת הים, בשעת שקיעה. יתרה מזאת, היום גם אין מקום לצניעות, לתמימות או להומור. כי על פי תמונת העולם העגומה שעולה מ"לעולם אל תיכנע" (שהוא ללא ספק אחד מהסרטים הפחות אחראיים והיותר מסוכנים שראיתי בימי חיי) כל מה שצריך כדי לעשות סרט אמנויות לחימה המיועד לטינאייג'רים ב-2008 הוא אוסף של ילדים עם קוביות בבטן, אוסף של ילדות שנראות כמו זונות מסרט של Barely Legal, ואוסף של סצנות מסוגננות, קצביות ומאוד-מאוד ברוטאליות, בהן בחורים צעירים קורעים אחד את השני לגזרים, ללא שום סיבה ממשית. ורצוי שהרגעים הכי כואבים יובאו בהילוך איטי. ורצוי גם שהניצבים שעומדים מסביב ומריעים לרגעים הכואבים האלה יצלמו את המתרחש בפלאפונים שלהם. כי ככה זה היום: הצעירים מצלמים את הכל עם הפלאפונים שלהם.
בין סצנת מכות אחת לאחותה החכם האפריקאי האציל מקבל כמה דקות כדי לזרוק לאוויר מספר משפטים קלישאתיים ומחכימים למחצה, אך בדיעבד, סצנות מעבר אלה מתבררות כמיותרות לחלוטין, שכן הגיבור שלנו (שנראה כמו שילוב מעורר עצירות בין אריק באנה לקורי פלדמן) מחליט, לאחר התלבטות ממשית (שגורמת לסרט להיות ממש ארוך), להתעלם מכולן. כי בסופו של היום, כל מה שהוא רוצה זה לפוצץ את הראש של הבנזונה שגנב את הבחורה שלו ולכלך על האבא המת שלו. ושום חכם אפריקאי אציל לא יעמוד לו בדרך וינפח לו, או לכם, את השכל בדיבורים.
אני לא רוצה לקלקל או משהו, אבל בסוף הבנזונה שגנב את הבחורה ולכלך על האבא המת משלם על מה שהוא עשה, פלוס ריבית, וכתוצאה מכך, הגיבור שלנו מבסוט עד הגג. וגם החכם האפריקאי האציל שלנו די מבסוט, אם כי לא לגמרי ברור למה בדיוק. וכעת, משהתבהרה התמונה ומששקע האבק, נותר רק לתהות מה הילדים הצעירים שצפו בסרט ילכו לעשות ברגע שהוא ייגמר. במילים אחרות, ניפגש בחדר מיון.
אל תפספס
חגור מלא
סרט אמנויות לחימה נוסף, רציני וראוי בהרבה, הוא "חגורה אדומה" מעשיית מתח מלאת עניין שיצאה תחת ידיו של דיוויד מאמט ("שם המשחק", "העוקץ הספרדי"), ושעולה למסכים ביום חמישי הקרוב. גם כאן יש לנו עסק עם מדריך לחימה שחום עור, רק שהפעם הוא מתכבד להיות הגיבור הבלתי מעורער של הסיפור, ולא הסייד-קיק האימפוטנט. חוץ מזה, כאן, בניגוד לשם, המכות הם הדבר הפחות חשוב בסרט, ותודה לאל על כך.
הסיפור מפגיש אותנו עם מייק טרי (צ'יווטל אג'יופור, שהולך ומבסס את עצמו כדנזל וושינגטון החדש) אשף ג'יו-גי'טסו שמנהל מרכז אימונים צנוע וחי מהיד אל הפה. כבר על ההתחלה מתבהר לצופה שמדובר בבנאדם בעל לב, עקרונות וכבוד. בבנאדם חיובי שמעדיף לעזור לזולתו על פני לעשות לביתו. בבנאדם נאיבי שהולך לאכול אותה, ובענק.
הכל דווקא מתחיל באופן מבטיח למדי: התוודעות מקרית עם חבורה של כרישים הוליוודיים (בגילומם של טים אלן וג'ו מנטנייה) מספקת את הרושם הראשוני שדברים טובים עומדים לקרות לגיבור שלנו. יש אפילו דיבור על שיתוף פעולה (כי אחד הכרישים מאד חיבב את שיטת אמנויות הלחימה אותה פיתח טרי, ויש מצב שהוא רוצה להשתמש בה באחת ההפקות שלו). אך אבוי, בדיוק כשנראה שהכל הולך להסתדר, העולם מתברר כמקום קר ואכזר. כמה קר ואכזר? תחשבו על המונולוג של אלק בולדווין ב"גלנגרי גלן רוס".
עקרונות הברזל של טרי, שגורמים לו תמיד לעשות את הדבר הנכון (ובמקרה הזה, להגן על אחד מתלמידיו), מובילים לכך שהכרישים מנצלים אותו ועושקים אותו, ולכך שהוא מאבד את כל הקצת שהיה לו. ועכשיו, עם הגב לקיר, וללא ברירה אחרת, הוא מוצא את עצמו בדרכו לזירה, לקרב אחד, על כל הקופה. אך האם הוא יצליח לוותר על החוקים הטהורים והרומנטיים שעל פיהם הוא חי את חייו ולשחק על פי החוקים המושחתים והמתועבים שעל פיהם מתנהל העולם? השאלה טובה, גם אם התשובה מעט מאכזבת.
דיוויד מאמט הוא מומחה גדול בניצול התמימים, וטרי מתברר כקורבן מושלם עבורו. עד כדי כך שהשעה הראשונה של הסרט - שמוקדשת לסט-אפ המורכב שבמהלכו גיבורנו מוצא את עצמו לכוד בקונספירציה המקרית והנבזית שנטווית סביבו היא הדבר הטוב ביותר שהאיש עשה מאז סרט השוד, "השוד" (2001). אך הבעיה העיקרית של "חגורה אדומה" היא שהשעה המהנה והלא צפויה הזאת שמתרחשת עמוק בתוך מאמט-לנד - מובילה לאנטי-קליימקס אחד גדול. שכן אחרי אחיזת העיניים הוירטואוזית שמאמט מרעיף על הצופה (וזו דווקא מסתכמת במיחזור מאכזב של טוויסט בו הוא כבר עשה שימוש ב"פסק דין" המצוין מ-82'), העניינים נתקעים, ומתנקזים לחצי שעה ארוכה של שתיקות ומהלומות, שבמהלכן טרי בעיקר עושה צדק פואטי בעזרת אגרופיו. בניגוד ל"לעולם אל תיכנע", המכות כאן דווקא מוצדקות, מוצלחות ועשויות בטעם. אך משום מה, כל מה שהוביל אליהם הבטיח שהפעם זה אולי ייגמר אחרת. נו, ניחא. עדיין סרט שווה.