הגונז מגנב פטור

בתכניה של הסינמטק מכונה הסרט הזה "אולמרט – הסרט הגנוז". 48 דקות שנועדו לתאר את אולמרט האדם, ותוך כדי לברר כיצד מתבטא השינוי האידיאולוגי שחל אצל מי שנולד למשפחה שהאמינה בשתי גדות לירדן ואילו מה שנותר לו מבית"ר זו בעיקר אהדה לקבוצת הכדורגל.

הסרט נועד לשידור בערוץ 2, אך לנוכח חקירת המשטרה סירבו לשדרו שם . לטענתם, הבמאית, ואנסה לאפא, לא הכבידה על אולמרט בנוגע לחשד לפלילים. המילה "מעטפה" אכן לא מוזכרת בסרט, אבל מה פתאום פיתח הערוץ שהביא את "צלצול הכסף" סטנדרטים עיתונאים כה גבוהים? יותר משזו עיתונאות במיטבה, דומה כי השיקול של ערוץ 2 נעוץ באלמנט העדר. לאחר פרסום החשדות, כשלא נותר כלי תקשורת שמסוגל להגן עליו, הם העדיפו להימנע ממה שעשוי היה להצטייר כהפגנת עמדה שמנוגדת לרוב הציבור.

כי אם כבר עיתונות חוקרת, מרחיבת אופקים - מבין שלל האזכורים הידועים לגבי אולמרט הדבר היחידי שאולי יכול להוסיף משהו להבנת תקופתו כראש ממשלה טמון דווקא בהקשבה לניסיון לסנגר עליו. לאולמרט יש כל כך הרבה מקלסים עד שרק באמצעות התמודדות עם חשיפת הצד החיובי שלו אפשר לשקול את ימיו. במובן הזה "אולמרט – הסרט הגנוז" תורם.

מכיוון שהסרט מסתיים לפני הפרישה, אין בו סיום דרמטי (וגם במהלכו הוא לא בדיוק עוצר נשימה). אבל הוא מעניין, לפחות כמו שפפארצי של אולמרט יכול לעניין, ויש בו גם רגעים משעשעים, שנובעים בעיקר מהקונטקסט של החקירות וההתפטרות.
למשל, כשאולמרט מספר בהתלהבות על האיי-פוד שקיבל מג'ורג' בוש, ומוסיף בגאווה שכדי לא לעבור על חוק המתנות הוא רכש את האיי-פוד מהמדינה באלף שמונה מאות ומשהו שקלים. אני מתנצל שכבר הספקתי לשכוח את המחיר המדוייק, אבל כן זוכר שאולמרט ציין את הסכום עד האגורה האחרונה. זה היה רגע מצחיק ומעורר השראה: או שאולמרט מחזיק בזיכרון פנומנלי – רק אל תלשינו לשוטרים – או שיש לו, איך לומר, איזה עניין מסוים עם מזומנים.

לאפא, הבמאית, לא דחקה בו לחדד את הזיכרון גם לגבי טלנסקי, אך כן אפשרה לו פתחון פה לגבי המהפך האידיאולוגי שעבר. היא התלוותה לשיחת נפש פוליטית עם טומי לפיד, נצמדה אליו לשיחת לילה בכנסת, בדקה שוב ושוב את תחושותיו האישיות לגבי העבר המשפחתי, והעתיד של ישראל. וכאן בא לידי ביטוי ערכו של הסרט - מבין כל התשובות של אולמרט, היה מאלף לגלות שאין שום דבר נסתר. לא החמצנו כלום. ישראל הונהגה בשנים האחרונות על ידי פוליטיקאי אנרגטי, אינטליגנטי, ערמומי. לא יותר. מישהו שזה בסדר לו הוא היה הבוס שלך ופחות טוב אם הוא אמור להנהיג אותך. היינו שמחים למעט שאר רוח אך למרות ש - בניגוד לראיון חדשותי - הפעם לאולמרט היה מספיק זמן להרהר בתעתועי הזמן, להתנצח עם העבר, לחלום על העתיד, הוא חזר שוב ושוב על מנטרות מהמצע של קדימה. אם אנחנו רוצים מדינה יהודית עלינו להיפרד בכאב....וכיוצא בזה.
מציאותי, חובב ספורט וסולד מהתפלספויות – זה אולמרט. רוצה לומר: הנה ראש הממשלה הישראלי האותנטי הראשון.

נכון, רבין היה הצבר הראשון – אבל צבר זה לא ישראלי. זו דמות שהתאיידה לתחומי המחקר והפולקלור; נתניהו נולד בארץ, אבל התחנך בארה"ב; ברק הוא ישראלי מזן מספיק אינדיבידואלי כדי לייצג רק את עצמו; ושרון הכיר את הישראליות מבעד לקנה ולחומות החווה.

אולמרט, כפי שמשתקף בסרט, כה ישראלי עד שבניגוד להוראות המאבטחים הוא לא מתאפק ומסיט את הוילון כדי להתבונן בעוברים ושבים, עם בנו הוא מתקשר בעיקר דרך משחק כדורגל, ואת ראשי הרשות הפלשתינית הוא מחבק באינטימיות מהסוג של "אחי, חייבים לעשות שלום".

למען הדיוק, לא היינו צריכים את הסרט כדי לזהות את אולמרט כמר ישראלי. הוא הרי נחקר, בת'כלס, בחשד להיותו מר קומבינה (מכאן אולי נובע ההסבר מדוע הוא אינו מבין מה פתאום נטפלים דווקא אליו). אבל הסרט הגנוז הזה מעניק גושפנקא סופית לישראליותו בסצנה שמתרחשת לפני מפגש עם ג'ון מק'קיין בירושלים.

אולמרט, ממהר, אך לא מוותר על שלוק אחרון מהקפה, מעיר לנהג שלו, בדרכו לפגישה, כי חבל שלא שאל אותו לגבי דרך קיצור. אבל אין טעם להתווכח. האח"מ האמריקאי בדרך, וראש הישראלים מציע למאבטחיו, חצי בצחוק-חצי ברצינות, פיתרון הולם: לעכב את השיירה של מק'קיין בלי שירגיש, בעוד סיבוב נוסף, וכך תימנע אי נעימות הכרוכה באיחור למפגש עם המועמד לנשיאות ארה"ב. ללא ספק: אין לך דרך ישראלית להיות מנומס יותר.

בסיכומה של תקופה, העובדה שאולמרט הוא ראש הממשלה שישראלים הכי פחות אוהבים, אף על פי שהוא בן דמותם, אומרת משהו עלינו או עליו, אני לא יודע.