לא במודה

הביקורת על אלבום הבכורה של אולטראס נכתבת ב-3 באוגוסט 2008, שזה קצת מצחיק ובעיקר עצוב: למי שזוכר, ביום הזה ממש לפני שנתיים, כולנו היינו אמורים לדחוף ולירוק אחד על השני בפארק הירקון ולחכות שדפש מוד יורידו טילים של גאונות על החום הישראלי. במקום זה, כולנו זוכרים מי הוריד טילים על מי ומי ראה מאז את דייב גאהן רק ביו-טיוב.

והנה, הזמן עובר ובמקום מרטין גור על הקלידים וביצוע מרגש של “Home" אנחנו מקבלים את גרסת מועדון המעריצים של האגדה הבריטית, לכודים בקסם הסינתיסייזרים, ריח קל של אינדסטריאל והרבה הרבה עמבה. ששי צור ודדי מישאלי כתבו אלבום שלם שנשמע קצת כמו תגובה טבעית לאותו ביטול ("שוב יוצא למלחמה/כל כך הרבה מילים דיברתי/בשביל מי ובשביל מה?"), אך הוא בעיקר מחווה תיאטרלית - מקסימה בהתחלה ומעוותת לחלוטין בסופה - ללהקה אותה הם אוהבים יותר מכל. לא שיש רע במחוות לאמנים שאתם אוהבים, בטח כשהטקסטים נושאים סוג של מסר (גם אם לוקים בילדותיות מסוימת, תופעת לוואי לתרגום דפש מוד לעברית), אך "לא מריר אבל משועמם", האלבום של אולטראס, סובל מכמה בעיות.

ראשית, בניגוד לכותרת, האלבום די מריר (לפחות בטקסטים) והופך ברובו את המאזין למשועמם כמעריץ מדנס שנחת בהופעה של משינה. שנית, נראה שאולטראס ובתוכם מישאלי האחראי על התכנותים, מפרשים באופן מוגזם לחלוטין את החזון המוזיקלי של דפש. הלחנים של גור בנויים לתלפיות בשל איזון מושלם בין בומבסטיות לעדינות, כשהסיבה שקשה פיזית לנשום בשיר כמו “Stripped” הוא שגאהן נכנס כמו מטוטלת בנוסחה שיצר גור. אולטראס מאמצים את הטכניקה של דפש מוד ומצפים אותה באובססיה למוזיקת ניצחונות א-לה טראנס של אייל ברקן, אפקט ביזארי, מעורר גיחוך בחוסר ההתאמה שלו לשירים עצמם. בזכות אותה תאונה מוזיקלית, כאב ראש לא ייטיב לתאר את התוצאה הלא אסתטית של שיר כמו "איך אנחנו משתנים"(שהוא שיר אהדה למכבי ת"א, ולכן מבורך בבסיסו), או לופים נוסח ה"בונגו סונג" של ספארי דיואו בשיר "בובות מנייר".

אפשר היה לתייג את "לא מריר אבל משועמם" בתור עוד יציאה ביזארית של המוזיקה הישראלית, אלמלא הפוטנציאל לקאלט היה כל כך גדול: "אולטראס" נוגעים בסגנון שהתרבות הישראלית העדיפה לטאטא מתחת למיתוסים של הרוקסן ובניצוצות של כישרון ואותנטיות (לדוגמה, "האיש בפינה" הסוגר הוא קטע יפה ונבון). צור הוא לא הכותב הכי גרוע בין הירדן לים התיכון וגם כסולן הוא לא פחות טוב מזאב נחמה, למשל. אלא שמשהו השתבש לצור ומישאלי בדרך: מתישהו בין האובססיה לפופ לתחושת הקיפוח (אותה הם מבטאים בראיונות), אולטראס איבדו מעט את הבלמים ובמקום שנראה את דפש מוד הישראלים, אפשר להתחיל לרוץ למשרדי הנסיעות ולחפש את הדבר האמיתי.

אולטראס, "לא מריר אבל משועמם" (בייס רקורדס)

האסוציאציה המיידית להשפעה מוזיקלית היא לא רק בעיה של האולטראס. גם המחוזות היותר אהובים באינדי הישראלי סובלים מאותה בעיה, הממוקמת ברובה ברחוב עמית ארז פינת גבע אלון. כשעומר לשם מתחיל לשיר את “Adventurer", השם הראשון שקופץ הוא דווקא אסף תאג'ר, סולן קטאמין ואחד הקולות המבריקים של הסצנה התל אביבית מאז פריחת השפה האנגלית בתוכה. על אף שמוזיקלית, לשם רחוק שנות אור מקטאמין, שהאוריינטציה המקורית שלו נעוצה בנויז ופאנק, יש בקולו משהו מרענן בכל זאת.

חבל ששם, פחות או יותר, מסתכמת תרומתו של לשם בנושא החדשנות במוזיקה הישראלית. “Send Yourself Away” הוא עוד אלבום טקסטים רגישים ומרוגשים שכותרת המשנה שלו היא "אם רק היו קוראים לי ניק ולא היה חם פה כל כך". יתרה מזאת, קשה שלא לכעוס כשאלבום אחרי אלבום, אמן אחרי אמן, הנוסחה האקוסטית נוסח האלבום של לשם, מעלה ריח רע של חלב חמוץ ועדיין משמשת אמנים ישראלים, שכנראה לא באמת מקשיבים אחד לשני. כמו במקרה של האולטראס, עומר לשם לא יוצר מוזיקה רעה, לא תדרשו את כספכם חזרה ויש באלבום הבכורה שלו רגעים יפים שגורמים להאמין שלשם יוצר מהחדר הפנימי ביותר של הלב. אלא שבתוך קולו היפה וכתיבתו העדינה על אמת ואהבה, נוצרת התחושה שכבר שמענו את כל זה. כשלשם כבר מקבל השוואה חביבה לניק דרייק וניל יאנג, קשה להתייחס לאומץ שלו (כל יצירת מוזיקה בישראל היא סוג של אומץ, בוודאי אם אתה לא רן דנקר) ברצינות וכשאתה מוזיקאי מוכשר, כל זה מאכזב פי כמה.

עומר לשם, “Send Yourself Away" Lonely Boy Records))