עזבו אתכם מכל הטענות השחוקות נגד "כוכב נולד" והתרומה שלה להרס התרבות המקומית (היה חרא גם לפני, תאמינו לנו); הבעיה הכי גדולה עם הכשרונות הצעירים שחשפה לנו התכנית, היא הכינוי הלא ממש מדויק "צעירים", שהודבק להם; למרות שמדובר בכוכבים בשנות העשרה וה-20 לחייהם, לא היה בבחירות המוזיקליות, בהגשה או בגישה שלהם שום דבר צעיר.
גם העונה הנוכחית של "כוכב" מתאפיינת בהלך רוח מבוגר למדי. צוות השופטים לא בדיוק נמנה עם מעריצי ארקטיק מאנקיז (טוב, חוץ מאוחובסקי, אבל זה לא ממש בא לידי ביטוי בתכנית), העיבודים לרוב אינם מחמיאים לגילם הצעיר של המתמודדים והשירים הם אותם השירים ששמענו לפני 20 שנה, או לפחות נשמעים ככה, כשהם מעלים את השאלות הבלתי נמנעות למה שאנשים צעירים ישאפו להישמע כך? איפה המרד? איפה התעוזה? למה אי אפשר להריח רוח הנעורים, אלא רק את רוח ההורים?
התשובה נמצאת כולה אצל מתמודד אחד; מתמודד שמספק לנו מדי שבוע את ההסבר לעשרים ותשעת אחוזי הרייטינג של התכנית; הוא זורח בשמי השעמום הפלייליסטי החנפני והנוסחתי ויכול לספק לנו מעט יותר מעוד להיט בלדי תורן שיעבוד גם ביום הזיכרון וגם בפרסומת לסלולארי. קוראים לו ליבי. ליבי, ליבי, ליבי. וליבי ליבי פועם בכל פעם שהוא אוחז במיקרופון.
רק אנחנו שמים לב שישראל בר-און מזייף?
אמש הצליח ליבי לעשות את הבלתי יאמן ולגרום ללהיט לעוס של עברי לידר להישמע כאילו נכתב שלשום. לכל הרוחות, הוא התחיל את השיר עם שירת מגאפון כאילו אוהד פישוף הוא קובי אפללו והמשיך עם פאוור-פופ בסגנון הקילרז. יום לפני זה הוא גרם לכפרים שלמים ביוון לרסק צלחות בקריאות "יאסו" נרגשות, כשלקח את "עיניים שלי" לטיול בין האנפלאגד של נירוונה ל"או.קיי קומפיוטר". פעם אחר פעם בהיסטוריה הקצרה של כוכב נולד 6, הוא עורר בי תקווה עזה לקיומה של מנגינה אחרת בנוף הממוחזר אליו הורגלנו. מנגינה עדכנית, שפועמת עם דופק בינלאומי ויכולה, לראשונה בתולדות התכנית, להוות השראה מוזיקלית ראויה עבור מי שצופה בה.
אם יש רגעים בהם מצטיינת "כוכב נולד" במילוי תפקידה לשנות, לשפר ולחדש את פני המוזיקה הישראלית זהו הרגע, ממש כאן. ליבי הוא הבשורה על פי צביקה, אם תרצו, הוא הדבר הבא, הוא כשרון צעיר שגם נשמע צעיר ולא רואה ממטר את ישראל בר-און (ובאמת שתסלחו לי) על כל מניירותיו, גימיקיו וזיופיו (אף אחד לא שם לב שהוא מזייף?). הוא לא כוכב נולד. הוא נולד להיות כוכב, ואם יש לטדי הפקות הזדמנות לטבול במעיין הנעורים, הנה היא, ממש כאן.
אבל ליבי הוא לא החומר הטבעי ממנו עשויה תכנית כמו "כוכב". הוא, בניגוד לשאר מאכלי האינסטנט לחימום מהיר במיקרו, זקוק לאפייה ביתית מהלב. הוא זקוק למתכון מדויק ולא לתוספות של חומרי טעם וריח בדמותם של חברות תקליטים ויועצי תדמית. הוא טוב מדי לאס.אם. אסים אקראיים, גלגלי הצלה או רעידות אדמה. ואסור, אסור, אסור, להפקיר אותו בידיהם של יועצי השיווק. מה שמעלה דילמה רצינית מחד קיימת התחושה הזו שזכייה ב"כוכב נולד" יכולה להיות הדבר הכי גרוע לקריירה של הצעיר המבטיח הזה. הרי חוזה הקלטות הוא ישיג בכל מקרה, ומי רוצה להקשיב לאלבום שבו יש קרדיט ליואב צפיר? מאידך מתחזק הרצון לראות אותו זוכה ומוכיח שצדק יכול גם להגיע בתור אס.אמ.אס, כשהוא פותח את התכנית למתמודדים מזן חדש (קהל שהתנכר לה עד כה) ומשפיע על כל מי שצופה בה ללמוד בעל פה את "The Color and the Shape" של הפו-פייטרז. עד אז ליבי יחסיר פעימה.