הראשון שהעלה את נושא הטיפים לדיון ציבורי היה מיסטר פינק, בכיכובו האלמותי של סטיב בושמי. באחת הסצינות האהובות עליי ביותר בקולנוע, בתקופה שטרנטינו עוד דיבר איכשהו לעניין, מוחה מיסטר פינק בפני עמיתיו הגנגסטרים על חוסר ההיגיון שבמתן טיפ אוטומטי למלצרים. טענתו של פינק והדיון הסוער שהיא גוררת, מעלה לאוויר שתי נקודות חשובות: האחת לאף אחד אין באמת מושג מאיפה צץ מנהג מתן הטיפים ומהי תכליתו. השנייה ברגע שבו תעז לערער על כך בקול רם ולשאול למה בעצם אתה צריך לשלם לאדם אקסטרה כסף לאדם שבסך הכל עושה את עבודתו, יסתכלו עלייך הסובבים כאילו ברגע זה ניפצת את לוחות הברית על ראשו של המשיח. "מזתומרת למה? ככה זה נהוג" יענו בסלידה, והמהדרין אף יוסיפו את המשפט הנורא מכל: "מה אתה, קמצן?".
מוסד הטיפים, שהחל כתשורה נוספת לנותני שירות טוב במיוחד, הפך במרוצת השנים לנורמה חברתית נטולת פשר וחוקים ברורים. מדוע המלצר כן ופקיד המס לא? אפילו אלוהים לא יודע. מה שהוא כן יודע אגב, זה שאם הוא לא ישאיר לאותו המלצר לפחות 15% טיפ אז כדאי שימצא בית קפה אחר, אלא אם הוא אוהב את המרק שלו עם שתן בפנים. מובילים, שליחים, חופפי שיער, שוליות של פחחי רכב - דומה שאין במדינה ולו בטלן אחד שמכבד את עצמו שלא דורש ממך טיפ עבור שירותיו חסרי התועלת. כמובן שהעובדה שעבור שירותים אלו הוא מקבל תלוש משכורת לא מפריעה לו ליילל אודות הגמול המגיע לו על עבודתו הקשה, תוך הסבר מקוצר אודות חוקי הגרביטציה והנזק שהם עלולים לעולל לספה שלך במידה והיא תיפול בטעות מכל המדרגות. כשאיזה ילד עוצר אותנו ברחוב ומבקש שנתרום כסף עבור חולי סרטן אנחנו במקרה הטוב מעמידים פנים שלא שמענו, ובמקרה הפחות טוב דוחפים אותו לכביש, אבל כשחופף שיער אלמוני לוחש על אוזננו את מילת הקסם "טיפ" אנו מוסרים לידיו את ארנקנו על כל תכולתו, וזה אפילו לא משנה אם הוא חפף את שיערנו עכשיו, או אי פעם, או אם יש לנו בכלל שיער.
זה בגלל שאתם מתנשאים
האבסורד הגדול הוא שבאופן שאין עקום ממנו, כל מקבלי הטיפים הם דווקא בעלי המקצועות השוליים ביותר בחברה, תחת הטיעון ההזוי שעבודתם מאומצת במיוחד ומצריכה תגמול נוסף. הרי בינינו כל קוף יכול להיות מלצר, ואני אומר את זה בתור מלצר בדימוס. איזה מסר מכתיבה החברה כאשר היא מצהירה בפה מלא שהמקצוע הדורש את הגמול הרב ביותר הנו הגשת מזון? איש הרי לא היה מעלה על דעתו לתת טיפ לכבאי שהציל את תכולת ביתו משריפה, או לנהג אמבולנס שפינה אותו לבית החולים לפני שהוא מת. להם מספיקה הכרת תודה מהלב. אבל המלצר? לעזאזל, הבנאדם סחב צלחת כל הדרך מהמטבח עד לשולחן! עם ארטישוק!!! אם זו לא גבורה, אני לא יודע גבורה מהי. ולפני שכל המלצרים מביניכם יתחילו להתרעם על קמצנותי , מן ההגינות יהיה לציין שמלצר ממוצע במסעדה מרוויח 40-50 שקל לשעה כמו כלום ((ואם יש להם תלונות על שכר הבסיס שלכם שיתבעו את המעסיק שלהם ולא יבקשו השלמת הכנסה מאיתנו), הרבה יותר מרופא מתחיל, מורה, או שוטר, ששלושתם מקצועות שראויים לקצת יותר הכרת תודה ציבורית מאשר מרים המזלגות או סוחב הארונות, ולמרות זאת טרם יצא לי לראות מישהו שניגש לרופא במיון, דוחף לו שטר של 20 ליד, ואומר לו "בואנה דוקטור, אחלה צנתור הבאת לי, לך פנק את עצמך באיזה בורקס תרד בקפיטריה. עליי".
ההסבר להתנהגות הבלתי רציונאלית הזו הנו שילוב של שני מניעים פטרוניזציה ופילנתרופיה. מעטות הן הפעולות שממלאות אדם בסיפוק עצמי כמו השארת טיפ גדול במיוחד לבעל מקצוע נחות. כך, בפעולה אחת פשוטה, בעלות של כמה שקלים, הצלחת לייצר ביניכם מערכת יחסים תלותית שבה אתה הנדבן טוב הלב והוא המסכן אשר נזקק לחסדיך ועכשיו בזכותך יוכל לקנות חיתולים לילד האוטיסט שלו. מי מאיתנו לא יצא מפאב לאחר שהשאיר 30% וחשב לעצמו "וואלה עשיתי להם את היום, אני בסדר אני". העובדה שאנו משאירים טיפים רק לבעלי המקצועות הנחותים לכאורה (לכאורה, כי תהיו סמוכים ובטוחים שרוב המלצרים והברמנים שמשרתים אתכם מרוויחים הרבה יותר מכם) פשוט נובעת מכך שקל בהרבה להרגיש עליון על שליח הפיצה מאשר על הסטאז'ר במיון. כמה פשוט, ככה מדויק. בישראל, כמה אופייני, מצליחה השיטה להוציא את הטוב מכל העולמות שילוב מנצח של אמריקניזציה, שבה פערים מעמדיים מתבטאים בכסף ובקריירה (נתתי טיפ ולכן סימנתי טריטוריה בה אני הוא במעמד החברתי העליון), ותרבות ה"מגיע לי" הישראלית שבה כל אחד חושב שמגיעה לו תודה מיוחדת על שביצע את עבודתו (מזגתי סודה לכוס והוספתי לה קרח ולימון לכן מגיע לי עוד כסף). מאחר וקטונתי לצאת כנגד הזרם, כל שנותר לי זה להצטרף לחגיגה ולבקש טיפ קטן מכל אחד שקורא את הכתבה הזו. בחיאת, זרקו כמה שקלים. ישבתי, כתבתי, התאמצתי, פייר מגיע לי לא? מה אתם, קמצנים?