פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מי למה כמה איך? המדור של דרור רפאל

      מדור חדש של דרור רפאל מבטיח לסדר לכם את השבוע שחלף כמו שצריך. והפעם - מה ההבדל בין ציפי לבני להילרי קלינטון? והאם מישהו, אי פעם, יסיים את "נוטות החסד"?

      מי חושב שהבחירות בקדימה דומות למרוץ הדמוקרטי בארצות הברית?

      גם שם ההתמודדות הייתה בין שחור לאישה. וגם כאן. למרות שתמיד אצלנו זה לא בדיוק. השחור הוא לא בדיוק שחור (הוא פרסי) והאישה היא לא בדיוק אישה. ובכל זאת. זה הכי כמעט שרק אפשר לבקש. רק שהשחור אצלנו הוא לא סקסי כמו אובמה והאישה אצלנו היא אשתו של אף אחד. אבל עדיין זה קצת דומה. למרות שאצלנו המועמד כבר הספיק להיכשל (בהכנות למלחמה, כשר תחבורה), והאישה עוד לא הספיקה להיות מספיק מנוסה. אבל עדיין זה קצת דומה. ממש קצת. אם מתאמצים, אפילו מאוד. וגם פה, כמו שם, בסוף ללבן מהמפלגה השנייה יש יותר סיכוי - מקיין ונתניהו. הכל כמעט אותו דבר, אבל באמת כל כך שונה.

      למה כל הדרמות הישראליות החדשות נראות אותו דבר?

      הנה דרמה ישראלית חדשה שעוד לא ראיתם: משפחה שגרה בתל אביב, האימא, בגילומה המפתיע של מיקי קם או נורית גלרון, היא דוסית. יהיה מעניין לראות את ההתנגשות בין עולמה החרדי הסגור לעולמם הפתוח של הילדים. האב, בגילומו המפתיע עוד יותר של משה איבגי, רוצה להתגרש ולייבא נערה יפהפייה מרומניה. יש להם ארבעה ילדים תאומים. אחד הבנים הוא הומוסקסואל ואותו יגלם עפר שכטר, שהוא כמובן סטרייט בחיים האמיתיים (ככה שיהיה מעניין לראות אותו מתנשק עם גבר) והוא מאוהב ברקדן ערבי. אשתו של הערבי, קלרה חורי, גם היא רקדנית (ויהיה מאוד מעניין לראות איך היא מצטרפת לעונה הבאה של "רוקדים עם כוכבים"). הרקדן הערבי מנסה לברוח מהזהות הערבית שלו ולהתחבב על השמאל הישראלי, שאותו הוא מעריץ.

      להלן שאר הילדים: אחת בשלנית (מיכל ינאי) האח האחר (יפתח קליין) חזר הרגע מניו יורק לביקור מולדת. יהיה מעניין לראות איך הרי-לוקיישן של קליין השפיע על המשפחה. יהיה מעניין לראות איך ההצטרפות של הערבי למשפחה זעזעה את המשפחה. ויהיה מאוד מעניין לראות את ההתנגשות בין הרקדנית האם לרקדנית הבת. בגלל שהן לא באותו סגנון ריקוד. ואגב, הבת גם לומדת בישול. והיא גם ערביה. וגם לסבית. ויהיה מעניין לראות איך האחות הלסבית מתייחסת לאח ההומו. ולערבי. יהיה מעניין לראות. יהיה כל כך מעניין לראות, רק חבל שיש באותה שעה סדרה אמריקאית, שאותה קצת יותר מעניין לראות.

      כמה פלצנים הפכו להיות אנשי קריאייטיב במשרדי הפרסום?

      בשיחת מסדרון הם האנשים הכי קוליים, אבל בפגישה סביב שולחן הם יאכלו לך את הראש על עולמות התוכן של המוצר. זה רק ארטיק למען השם. אין לו עולם ואין לו תוכן. הוא קריר? הוא טעים? כן, אבל הוא רק ארטיק. הוא שובב? הוא מגניב? הוא צעיר? אין לי מושג. הוא קר ובחוץ חם, ובגלל זה אני לוקק אותו. יש בו עטיפת קרח אדומה ומבפנים גלידת וניל (במקרה שזה טוטי פרוטי האהוב על כולנו), הוא לא משדר שום דבר וזה מה שטוב בו. הוא סקסי? הוא עשיר בטעמים? הוא קלאסי? לא יודע. אבל תראו כמה הוא יכול להיות קליל וכמה אתם יכולים להיות מטרחנים.

      איך אני רוצה לסיים את "נוטות החסד"

      אני מנסה שזה יהיה עוד הקיץ. עוד באוגוסט, למרות שאני לא רואה את זה קורה. המון שאלות הספר הזה מעלה, ובראשן למה? ואיך זה קרה? האם הוא חי בפלנטה אחרת? כי בפלנה שאני חי עליה, יש גם ככה מלחמת חורמה על שעות הפנאי. אז מאיפה החוצפה לפרוש את הסיפור הזה, קשה ככל שיהיה, על פני תשע מאות עשרים ופאקינג שבע עמודים?? על כל עוד עשרה עמודים שאני חוצה, אני נזכר בעוד עשרה דברים שיכולתי לעשות באותו זמן, סדרה דרמה ישראלית חדשה שמעניין לראות, או סדרה אמריקאית שקצת יותר מעניינת, אינטרנט, פלייסטיישן 3, למרות שאין לי עדיין, כבר הייתי יכול ללכת ולקנות בזמן הזה, ולשחק, ולבדוק אם יש חברים חדשים בפייסבוק וכל זה, ונראה לי שעוד לא נכנסתי למלחמה עצמה ועוד לא הגעתי לאמצע אוגוסט עצמו. ומה יהיה אם אני אמשיך לקרוא אותו לתוך ספטמבר, ואז החגים, כמה זמן הספר הזה עוד ילווה אותי? אולי אני כבר כל החיים אקרא אותו. עוד חמישים ועוד שבעים עמודים ואני כבר אהיה בן חמישים, או שבעים, והוא לעולם לא ייגמר. וגם אי אפשר לשכב ולקרוא אותו, אי אפשר להחזיק אותו באוויר, אי אפשר לקחת אותו לשום מקום, השואה הייתה סיוט. גם הקריאה בספר הזה היא תענוג לא גדול בכלל. ומה עם הדורות הבאים? יהיה דור שני ודור שלישי לקוראי נוטות החסד ? כולנו זקוקים לחסד וגם ליותר זמן פנוי. ולכולנו מגיעה לפחות סדרה ישראלית אחת טובה באמת, וארטיק הכי קליל שיש - להעביר איתו את הקיץ.