למרות שיו-2 כפי שאנחנו מכירים אותם היום הם תועבה של אגואים מנופחים, רדיפת כבוד וחשיבות עצמית מוגזמת, אי אפשר להכחיש שהם הוציאו כמה תקליטים טובים. האמת שכבר די פתרתי את הבעיות האישיות שלי עם יו-2 בסוף שנה שעברה, כשהצטרפתי בראש מורם (ופיק ברכיים) לחגיגות יום ההולדת העשרים של "The Joshua Tree". עתה יוצאים מחדש שלושת האלבומים הראשונים שלהם. מתוך "Boy" מ-1980, "אוקטובר" מ-81' ו"War" מ-83' בחרתי להתמקד באחרון, שהוא הטוב מביניהם. חשבתי שגרוש השדים שעשיתי על מנת לחזור ל"ג'ושוע טרי" ללא דעות קדומות יקל עלי לעשות עכשיו את אותו הדבר עם "War". והוא באמת הקל, אבל לא בהרבה. מה שעזר יותר זאת העובדה שב-83' יו-2 היו עדיין די רחוקים מהלהקה הגדולה מדי, העשירה מדי והזחוחה מדי שהם הפכו אליה בהמשך.
"War" יצא לפני שיו-2 הפכה למפלצת אצטדיונים, ובאלבום הזה הכוחניות והבומבסטיות שהביאו את יו-2 לאן שהיא היום באים לידי ביטוי בעיקר מבחינה מוזיקלית והפקתית, שזה לא דבר רע. למעשה "War" הניב את סינגל הפריצה של הלהקה, "New Year's Day". הוא הגיע למקום העשירי במצעד הבריטי, למקום ה-53 במצעד האמריקאי ולמקום השני במצעד הרוק האמריקאי, מה שאומר שהוא היה להיט גדול, אך לא להיט ענק (את זה השיגו יו-2 רק באלבומם הבא, "The Unforgettable Fire", עם "Pride (In the Name of Love)", שקירב אותם עוד צעד אחד לעבר כיבוש העולם של "ג'ושוע טרי").
זעקה נגד מלחמה
עם הזמן הפך בונו, הפאציפיסט האגרסיבי, לטיפוס בלתי נסבל שקשה להאמין למה שיוצא לו מהפה. בדיעבד קשה גם להאמין שכל המאורעות שהוא נגע בהם בטקסטים של "War" - הפלישה לאפגניסטן, המלחמה הקרה, האיום הגרעיני, הפיגועים של ה-IRA בלונדון, מלחמת פוקלנד, והמצב לא רק בצפון אירלנד, אלא גם בלבנון, במרכז אמריקה ובעוד כמה מקומות באמת נגעו בנימי נפשו. אבל זה לא נורא. וגם זה ש"New Year's Day" בכלל נולד כשיר אהבה שכתב בונו לאישתו ורק אחר כך הפך למחווה ל"סולידריות" - ארגון העובדים העצמאי הפולני של לך ואלנסה זה בסדר.
לא צריך להתייחס לעלילות המלחמה הספציפיות בשירי האלבום, אלא לראות ב"War" בכללותו זעקה נגד מלחמה באשר היא (הילד על העטיפה יכול אפילו לתמוך בטענה שמדובר כאן לא רק במלחמות בין מדינות, אלא גם במלחמות במשפחה ואפילו במלחמה כמצב נפשי). בונו שר כאן בצורה מספיק משכנעת כדי שנאמין להשפרצת האידיאליזם שלו, גם אם הטקסטים מעט פשטניים. אחרי הכל פעם בונו היה בסך הכל סולן של להקת רוק. אם זוכרים לשפוט אותו בתקופת "War" בתור זמר רוק בן 23 ולא בתור מועמד לפרס נובל עם משקפי זבוב, אז מגלים שהוא באמת היה איש צעיר, זועם וחדור אמונה עם קול מרשים
כיאה לשמו ולתכנים שבו, "War" הוא אלבום דרמטי וקרבי, מלא בשירי רוק עוצמתיים, שדוחפים קדימה בכל הכוח. מה שיפה זה שגם שירי המחאה וגם שירי האהבה באלבום מוגשים באותה אינטנסיביות. בכל השירים מתחנן בונו מתוך ייאוש, הכל נורא קריטי ודחוף לו חשוב לו להביע את המחאה שלו על מה שקורה בעולם באותה המידה שחשוב לו להביע את אהבתו לאישתו. הכל נעשה ברצינות תהומית, הכל טעון אמוציונלית. זה קצת יותר מדי לפעמים, אבל אל תשכחו שבתחילת האייטיז זה היה לא רק מקובל, אלא גם לגיטימי.
הסינגל השלישי, אחרי "New Year's Day" ושיר האהבה "Two Hearts Beat as One" היה השיר הפותח של האלבום, "Sunday Bloody Sunday". יו-2 תמיד ידעו איך לפתוח אלבומים. כמו "I Will Follow", שפתח את "Boy" או "Where the Streets Have No Name", שפתח את "ג'ושוע טרי", גם "War" נפתח בצורה מושלמת עם חבטות סנייר-דראם מיליטנטיות וחריקה מוזרה של כינור חשמלי, אליהם מצטרפות היללות הכואבות של בונו על שני אירועים טראגיים בהיסטוריה של עמו. כמו שני הסינגלים הקודמים, גם זה היה שיר עז וישיר שאי אפשר להישאר אדישים אליו
פרנסואה קיי ממקסס
"War" הגיע בזמנו למקום הראשון במצעד הבריטי ולמקום ה-12 באמריקה, והוא ממש לא היה רק אסופת סינגלים, אלא אלבום מאוד שלם, עם הרבה שירים מעולים, כמו למשל "Seconds" שיר על מאזן האימה בתקופת המלחמה הקרה - שהוא מיליטנטי וFאנקי בעת ובעונה אחת; שיר הניו-ווייב האפל והרקיד "Like a Song...", שמזכיר את האווירה במועדוני אייטיז אפלים שקירותיהם צבועים שחור ואנשים בהם היו נלחמים על הפריווילגיה לרקוד עם הראש תקוע בתוך הרמקול הפינתי; "Drowning Man", שיש בו את כל המלנכוליה האפרורית של הקיור; ו"The Refugee" שהוא הגרסה של יו-2 לPאנק-Fאנק של מועדוני האנדרגראונד.
בדיעבד העובדה שיו-2 עשו בזמנו סוג של Pאנק-Fאנק (לא רק בשיר הזה, אלא גם ב"Two Hearts Beat as One") זה לא כל כך מפתיע כמו שזה נשמע. "War" הוא האלבום שבו יו-2 נפתחו אל העולם ויצאו מהבידוד היחסי שהם היו רגילים לעבוד בו. הם מארחים באלבום מוזיקאים שונים, כמו הכנר סטיב וויקהם (בלעדיו לא היה "Sunday Bloody Sunday" מה שהוא), את שלוש זמרות הליווי מקיד קריאול אנד דה קוקונאטס (הן הקוקונאטס), וגם את החצוצרן של ההרכב.
חוץ מזה, באותם ימים נפתחו יו-2 גם לעולם המועדונים, כפי שאפשר להיווכח בדיסק הבונוס של הוצאת הדלוקס שמכיל קטעים בהופעה חיה, בי-סיידז, קטעים נדירים ורמיקסים (יש גם הוצאה מחודשת סטנדרטית ונטולת דיסק בונוס). הרמיקסים המעניינים בדיסק הם אלה שעשה די.ג'יי ההאוס הצרפתי-ניו-יורקי האגדי פרנסואה קבורקיאן (או כמו שהוא קרוי בפי הקלאברים פרנסואה קיי) בזמן אמת ל"New Year's Day" ו"Two Hearts Beat as One". בזמנו תקלט קבורקיאן בפרדייז גראז' ובמועדון הלופט בניו יורק והתפרסם כמי שהפך את "Situation" של יאזו ללהיט רחבות ענק במועדוני ניו יורק (ומאוחר יותר היה שותף להפקת "Violator" של דפש מוד).
בונו מסביר בחוברת המצורפת שעד לאותו זמן הוא בכלל לא חלם שישמיעו את יו-2 במועדון, אבל אחרי ערב מרחיב דעת בדירתו של קבורקיאן בניו יורק הוא הסכים לנסות להפקיר את שיריו למיקסוס מחודש למטרות מועדוניות. מצד אחד צריך להצדיע לו על הפתיחות, וגם על בחירת הרמיקסר המוצלחת. מצד שני, אם אתם זוכרים איך הרומן של יו-2 עם תרבות המועדונים נגמר - רמז: היה לזה טעם של לימון אולי היה עדיף שהם לא היו מתחילים עם זה בכלל.
סטיב ליליווייט, שהפיק את שלושת האלבומים הראשונים של יו-2, די נעלב מזה שהלהקה פנתה לקבורקיאן שימקסס מחדש את שיריהם, אז הוא ניסה לייצר גירסת דאנס ל"Two Hearts Beat as One" בעצמו. זאת הייתה הפעם הראשונה שליליווייט עשה רמיקס דאנסי, והתוצאה אכן נשמעת כמו הקלאב-מיקסים המצחיקים האלה שהיו דוחפים באייטיז בכל בי-סייד של תקליטון 12 אינץ'. הרמיקס הזה מאוד ראשוני וחובבני, אך לפחות יש בו חן, מה שאי אפשר בשום פנים לומר על הרמיקס הערסי שעשה דיג'יי הטראנס ההולנדי פרי קורסטן ב-99' ל"New Year's Day". חברת איילנד חשבה בזמנו שזה יהיה רעיון טוב להחדיר את השיר למועדונים לקראת המילניום, מה שכמובן לא מפתיע לאור מה שיו-2 הפכו אליו. מה שלא ברור זה למה צריך להכניס את הרמיקס הזה לדיסק הבונוס ולהזכיר לנו את מה ש"War" כמעט הצליח להשכיח.
יו-2, "War" (הליקון)