פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לחלל שבת

      לאה שבת מפקירה עצמה לחסדי שמיים באלבום החדש, ומצפה לגאולה. עינב שיף מזהיר מפני יום הדין

      במשך כל הקריירה המוזיקלית שלה לאה שבת שידרה אמינות. אני מאמין שמה שהפך את שבת למעין תת-נישה איכותית בתוך הזרם המרכזי היו שלושה שירים שמתלבשים במדויק על הזהות הישראלית מבלי להרגיש כמה חם פה; "חתיכת שמיים" דיבר אל החלק האינדיווידואלי והאישי; "תמיד יחכו לך" ביטא את הדאגה האימהית המשותפת גם לכל הגברים (חוץ משאול מופז כנראה) וכמובן "בגלל הרוח" שכתבה לאחיה, שהוא, מה לעשות, המנון. בשלושתם שבת ניסחה במדויק את התקווה החילונית לקיום נורמלי והגשמה אישית, כשאלוהים מתערב כמין מעודדת. כששבת ממקמת את הכל-יכול כשלישי בדירוג "אני את והאל שלצידי", היא מזדהה עם קיום הקידוש בשבת ועם צום יום הכיפורים למשל, אך לא מעבר לכך ובוודאי שלא באופן אקטיבי. ללא קשר לזהות הצודק בוויכוח התיאולוגי, שבת נתפסת בזכות הגישה הזו כטיפוס שאפשר לסמוך עליו בכל הקשור להבנה ואמפתיה בתוך הכאוס הישראלי. זה גם מה שחיפה על היותה מוזיקאית בינונית, הניזונה מהקיבעון הישראלי סביב שירי מדורה, יחד, אנחנו, אהבה וכל הדניאל סלומון הזה.

      מקודש וחול יוצא פרנקנשטיין

      ב"פניי", אלבומה החדש של שבת, היא כמעט ונסוגה מכל אלו ומציירת את מצבה החדש של הישראליות. שבת מתארת דמות מפורקת, המפקירה את עצמה לחסדי שמיים ("ענני/תשמע אותי אבא", כשאבא הוא כינוי מובהק לקב"ה) ומצפה לאיזושהי התפרצות אור שתגאל אותה מזוועת העולם. אליבא דשבת, לאדם "מגיע לחיות בטוב" וכל רצונה הוא "ללכת אל האור". משם כבר נסתדר. זהו אמנם נרטיב לגיטימי, שניתן לספר אותו באופן לא מביך, אך שבת נכשלת לעשות זאת משתי סיבות. הראשונה היא ששבת אמנם התקרבה ליהדות ובמיוחד זו הברסלבית, אך לא השכילה להטמיע את השפה היהודית לכדי טקסט קוהרנטי. מאיר בנאי למשל, הבין שר' יהודה הלוי הוא כבר לא יהיה, וגייס את הכתבים כלשונם. לעומתו ארז לב-ארי ניחן בכישרון מובהק לכתיבה יהודית אותנטית. אבל שבת בחרה לכתוב בעצמה, ולהיעזר בשיר אחד של חמוטל בן זאב. האחרונה ערבבה ב"כי הם חיינו" קודש בחול והתוצאה היא פרנקנשטיין מילולי, עם שורות כמו "תפתח לנו שערי תשובה/בחסד האהבה/תאיר בנו תקווה/קדוש קדוש שמו" וההמשך "ריבונו של עולם/נמצא בלב כולם" שכמוהן כצו הרחקה מבית הכנסת.

      מלבד הדמיון המדאיג לקלטות תעמולה יבשות קשה להאמין שדווקא שבת, יוצרת המחוברת כל כך לאדמה, מתעופפת מעל להגיון ונשארת עם הקיטש. הסיבה השנייה לכישלונו של "פניי" הוא בהיותו חסר כל סוג של מעוף מוזיקלי, מקולה השחוק לחלוטין ועד ההפקה המוזיקלית המייגעת של משה דעבול. גם התבלינים של אורי מיילס הוותיק, בצורת אקורדיון או חמת חלילים, נשמעים כמו בדיחה עדתית על פולניות, כלומר גם לא מצחיקה וגם לא אפקטיבית.

      תנ"כי זה הכי, אחי

      הכישלון החמור מבין השניים הוא כמובן הכישלון הקונספטואלי של שבת, שכן כאמור, מלחינה מבריקה היא לא הייתה מעולם. דווקא בשיר היפה באלבום, "אברהם", שבת מסובבת את הסכין בירך של עצמה. טקסט מצוין הנוגע בעקידת יצחק מספר בראשית, פרשיה מדהימה בעוצמת האמונה שבה וגם בחוסר ההיגיון הנמצא בבסיס המוכנות להקרבת היקר לך מכל. ב"אברהם", שבת בוחרת פעמיים בחיבוק הצדדים האנושיים בסיפור; קודם מחמיאה לאברהם על האומץ ותוך כדי משבצת את עצמה כאילו מדובר במשל רלוונטי על יחסי אב- בן/בת: "כמה דמעות שאני מורידה עליך/ועלי מורידה דרכך", היא כותבת על האיש שצווה להקריב את בנו כי כך נאמר לו. לאחר מכן היא עוברת לדמותו של יצחק התינוק, שתלותו המוחלטת באביו הובילה אותו כמעט לאבדון. "כל אחד הלך עם אבא שלו", היא מסיימת את השיר המעולה הזה, בידיעה שהסיפור אינו נקודתי אלא מעגלי, ובכל דור יקום הבן שייאלץ לעלות לקורבן. זהו שיר נדיר בעומקו לא רק ביחס ליצירתה של שבת, אלא ביחס למוזיקה הישראלית כולה ובוודאי בהקשרו של הטרנד התנ"כי ההולך ומאבד פרופורציות. האופן שבו שבת מגישה את הטרגדיה, כמספרת וכמשתתפת פעילה, נותן לשיר כוח חשמלי אשר בועט בנטייה של שבת לפשטנות ולשטחיות בתפיסת העולם המוזיקלי שלה. לו היה נעדר מ"פניי", ספק אם היה כדאי לזכור אותו כאלבום של לאה שבת. מכיוון שנכלל – אפשר וצריך לכעוס עליה עוד יותר.

      לאה שבת, "פניי" (הד ארצי)