היי בנטורל

הגירוד הפנימי שלא ניתן לטעות בו החל לתת עבודה כשכוכב האורות הצטייר בחשכה הפרושה מתחת. התמתחתי וחייכתי בהתרגשות. הנה זה בא, הנה זה מגיע. שכניי למושב מבאר שבע חשו גם הם בתחושה המיוחדת הזו שיש לפני נחיתה, רק שאצלם הייתה איזו בהלה קטנה ממה שמצפה להם למטה. בשנייה שראיתי אותם רואים אותי מחייך הבנתי שמדריך טיולים נולד ושאין ברירה - הם הולכים להצמד לי לתחת לפחות עד אמצע היום. ידעתי שלמטה על הקרקע אפשרויות ההתחמקות רבות. אבל הם היו נחמדים וכמוני, הגיעו פעם ראשונה בחיים שלהם למקום עליו רק שמעו ושמעו ושמעו. לי היו הנחיות ברורות איך להעביר את חצי היום עד שאורי ורן, שכבר היו שם כמה פעמים, יגיעו, והחגיגה האמיתית תתחיל. שבוע שלם שכולו וויקנד. שבוע שלם, שעושים רק כמה שיותר מכמה שיותר. לעזאזל, אני אוהב את החיים האלה.

בניגוד לזמן שקדם לה, הנחיתה עצמה הייתה מהירה בלונדינית ומחוייכת. יותר מדי מחוייכת אם תשאלו את הישראלים הזיפים שבינם לבינם גיחכו חיוכי עברית מרירים של 'תראה את ההולנדים האלה, איזה צרות יש להם אלה, הא?'. הזמן היחידי שחיכנו אני ושני בני לוויתי היה ברכבת שמביאה אותך מעדנות לשערי עיר הנמל המפורסמת. רק שלא יתחילו לשיר לי פתאום את "הו אמסטרדם" חשבתי, כשאור הבוקר החל להבהיר כמו חלב משובח את מחשכי הלילה. העיר החלה להתגלות. אני כבר חוכך כפיים בצפייה, מעיף כמו שמעיפים זבוב טורדני את העובדה שלא ישנתי לילה שלם ומחכה. ברוך השם, יש למה לחכות. ויש גם הרבה זמן, כמו שלמדתי לגלות מהבחור המנומנם בשולחן הקבלה של "the flying pig”, ההוסטל שנבחר מבעוד מועד גם בשל שמו הפסיכדלי ובעיקר בשל תעריפים נוחים למחייה. "רק שלא יתחילו לשיר לי פתאום פינק פלויד", חשבתי, כשהשניים ביקשו ממני לצלם אותם מתחת לשלט. שמונה בבוקר. קור כלבים. יש עוד לפחות שעה וחצי-שעתיים עד שראשון העובדים יגיע ויתחיל לסדר את הכיסאות בקופי שופ. אני שותה יותר מדי קפה. אני לא חושב על אוכל, רק מחשבה אחת עוברת ושבה - "יאללה תביא כבר לעשן משהו, כוס אמ-אמק" ובינתיים משחרר את השרוכים בדוק מרטינס ועושה עוד פעם קוקו. השניים מבאר שבע יורדים כאן על הקוראסונים ומתבאסים שהם יותר קטנים ופחות עבים מאשר בעיר מולדתם. מתגייסים עוד כחודש וחסכו קרוב לחצי שנה למסע משותף באמסטרדם, לפני שהם הולכים לדפוק סיבובים בשטחים. “אבל לך תדע, שלום מה שלום, רבין נראה לי הולך לסגור את הבאסטה על השטחים, הלוואי אמן" אמר זה שהולך לקרבי. השני, חכם יותר, הסתדר על פרופיל והולך להיות נהג בוס, התלונן שאין מספיק בחורות בעיר הזאת, ומיד הם חזרו לנושא השיחה המועדף עליהם – הכוסיות בעומר. פחות משעתיים אחרי זה תשתרר שתיקה.

בסוף הזמן עובר. עשר ורבע בבוקר, שלושה אנשים מחכים מחוץ לדלתותיו הנעולות של קופי שופ מחכים שהבחור עם הרסטות הבלונדיניות יפתח אותן ויכניס כל עוד בלבב פנימה משב רוח ירוק מרענן. הוא בקושי דיבר, נראה עליו שקם בדיוק לפני רבע שעה והדבר האחרון שבא לו זה שלושה ישראלים עם יותר מדי התלהבות בעיניים ושאלות על הבוקר. עם כוס קפה ביד הוא פתח, לאחר עוד עשרים דקות נשמתי לראשונה את האוויר החמצמץ, יודע שלא אשכח לעולם את הצריבה הזאת. קופסת פלסטיק שקופה עם סוגי ניירות שונים ותפריט מפורט עם מחירים, השפעות ומקור הצמח. סגרתי אותו בחבטה וסימנתי לבחור. “מה הכי חזק כאן?” שאלתי בקול בוטח לאחר שראיתי את בני לוויתי פוזלים כבר לסקצייה של החשיש. “פויזן סופר סקאנק" הוא אמר ביבושת, מתורגל כנראה בשאלות מסוג זה שמגיעות תמיד במבטא מסוים. “רק לפני שבוע הגידול שלנו זכה במקום הראשון בתחרות" הוא סימן ביד עם הקפה לתמונה שנראתה די ישנה של צמח, מישהו עם כובע וזקן ג'ינג'י מחזיק גביע לידו. סימנתי לו עם העיניים, “סבבה". "אתה קולט אחי, יש להם גביע לגראס. ההולנדים האלה אני אומר לך, אין להם צרות בחיים שלהם אלה" השניים גיחכו בעוד אני נכנסתי כבר למוד המרוכז שלי. ממש כמו כלכלביו של איוואן פבלוב. פוייזן סופר סקאנק, יא וואירדי איזה שם. ההתנייה כבר החלה. בראש כבר הרצתי תיכנונים על ג'וינט אישי, איטי כזה, מלא במחשבות ובאנחות אחחח איזה חומר שאותם אתה אומר לעצמך בסיפוק, סטייל הבוקר הזה מהפרסומות של מרלבורו, אבל כשזה הגיע, הילדים מבאר שבע יודעים רק באנג. הם לא גילגלו אף פעם. הושטתי יד לניירות הגדולים והתחלתי לתת עבודה. בטלוויזיה, רבקה דה רובו מציגה עוד שיר של פרל ג'אם בהופעה חיה "אחח, מה הייתי עושה לה זאתי" אמר נהג הבוס ומירפק את חברו שהתחיל לנקר. אני בדיוק הדבקתי את הסיבוב האחרון כשאדי וודר התחיל לשיר על אחת שלא רוצה שיקראו לה בת. "סבבה אחי, מה שתגיד", פיזרתי את השיער והדלקתי את הג'וינט.

אני עוד מסוגל לזכור את החליפה הסגולה של Haddaway כששאל במבטר יורופופ שואל "מהי אהבה?" ומשם שום דבר כבר לא יכול היה לפגוע בי, נו מור. לא חלפו עשר דקות והג'יונט נותר מיותם במאפרה, "אני חייב אוויר", מלמלתי. "חייב אוויר". הנה עוד משפט שהבחור הבלונדיני שמע לא פעם אחת בשפה הגרונית הזו, שקצת מזכירה את שפת אימו. ניסתי לרדת מכסא הבר ולצעוד החוצה אל אוויר הקריסטל הקפוא בחוץ, אבל זה היה נדמה בעיני כמו לקפוץ מכלבו שלום לרחוב הרצל. החזקתי חזק. אללה יסטור, מה שמו לי שמה? הסתכלתי אל המתגייסים הצעירים. אין עם מי לדבר. הקרבי עוד הספיק להגיד משהו כמו "בואנה אחי, נראה לי נתנו לנו משהו מרוסס" לפני שראשו נשמט בחבטה ליד בקבוק השוקומאל שעוד נותר סגור. בידיים רועדות הצלחתי לפתוח אותו ולתת שלוק קטן, נזהר לא ליפול כי מי יודע מה יש שמה למטה. הכל הרגיש גבוה. גבוה לאללה.

הבחור עם הרסטות הבלונדיניות אפילו לא זיכה אותנו במבט ונעץ עצמו לתוך הטלוויזיה, שר עם הדאוויי את הפזמון הנורא הזה. כשהויא הדליק את השאכטה שלו זה היה האות עבורי להרביץ צניחה למטה ואשכרה לנשום משהו לפני שאני, אין דרך אחרת להגיד זאת, מתעלף. עצמתי עיניים, שחררתי ידיים ובחלוף כמה שניות ארוכות הגעתי בסוף לרצפת העץ, מלמד את עצמי ללכת והופך כמה כסאות בדרך. היה נדמה לי שאני שומע מאפרה נשברת ואיזה "חוטפודומה" שנייה אחר כך, אבל אני רק ראיתי את הדלת. השער לגן עדן. בחוץ, חייב לצאת בחוץ.

משב הרוח הכה בי כמו סטירה מבחורה שממש כועסת על מה שהרגע עשית. אתה יכול לדמיין את זה, אבל לא ממש מאמין שזה יקרה. בום. השמש פתאום התגרתה בהולנדים מעומלנים, שהתחילו להופיע ברחובות הנקיים ביותר שראיתי עד עתה. הצלחתי להשאר עומד. מבין מה מרגישים החוטפים, כשהם יוצאים החוצה אל עבר השוטרים עם השוטגאן ביד; רטט פאניקה אורגזמתי שמבשר רק דבר אחד – אתה הולך לאבד משהו חשוב. במקרה שלי, שיווי המשקל. נפלתי על הרצפה. אלוהים, כל זה משלוש שאכטות. ציירתי לי מילים מבעד לעפעפי הסגורים. אדום. הכל נורא אדום. ומהר. פרקטלים התרוצצו לי כמו שומר מסך של ווינדוס 3.1, ישר לתוך הקורטקס ומשם לבטן. רק לא להקיא צחי, באמא שלך רק לא להקיא.

אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, אבל כשפקחתי את עיני היו מולי מישהי בלונדינית עם ילד בלונדיני, שהצביע עלי באצבע בלונדינית ואמר משהו בשפה שנשמעה לי כמו עברית על אסיד. האמא מיהרה לקחת אותו משם ואני רק מילה אחת עוברת לי בראש, כמו זריקת סטרואידים לתוך הלב – משטרה. מיהרתי לייצב עצמי והצלחתי, במאמץ רב, לגרור את עצמי כמו אחרון קבצני גן מאיר, לעמדת ישיבה על הקיר, אוסף בידי רגל אחת, מנסה להיראות קול. "רק שלא יסתכלו, הכל בסדר צחי, תנשום, זה יעבור. הכל בסדר. מה קורה כאן בשם האלים????".

כמה שעות אחר כך רן נקרע מצחוק, כמובן. "אתה הבנאדם הכי קרוע שפגשתי" אמר בעודו מפורר גוש קוק עיקש שרכש בכלום כסף בלייסדפלן בדרך להוסטל. “אבל לא נורא, אתה ילד. עוד יעבור לך, מתישהו”. אחר כך, בעודו מעלים שורות לתוך תעלות אפו, הסביר לי כי עברתי את החוויה שכל ישראלי עובר בפעם ראשונה באמסטרדם. "ביקשת את הכי החזק, נכון?” - "בארור”, עניתי לו ממולל עדיין בידי את השקית, לא מעיז לפתוח אותה, שלא יקפוץ לי השד הירוק הזה, “כמויות צחי, כמויות. זה לא החרא הזה מסיני שצריך לפוצץ כדי להרגיש משהו, כמה פירורים. וגם כשאתה חושב ששמת קצת מדי, קח עוד ותשים בחוץ, בטח לא לאחר 24 שעות ללא שינה, יא קרוע.” פלאשים התחילו לחזור. אני זוכר שאמרתי "יאללה חיכינו עד עכשיו, לפחות נהנה", כשהוספתי עוד איזה פרחון לקססה שכמעט והייתה ירוקה לגמרי. רן לא ביזבז זמן. "קח, תנסה עם זה", הוא אמר, מושיט לי מקטרת מוזהבת עם ראש קטנטן. "וקצת, תזכור, כן?” עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. הרגשתי כמו עץ לימון בפרדס של תפוזים. מיוחד. "וולאקם טו אמסרדם" שמעתי את רן מוחק מעמעקי מרחקי הסאטלה. "יאללה". פקחתי עיניים. "הגיע הזמן להתחיל, לא?"