יש אנשים שאוהבים רק סרטים אקספרמנטליים של במאים עלומי שם, שמדברים תמיד על להקות שאף אחד לא מכיר. אנשים שלא יכולים ליהנות משום דבר אם יש מי שנהנה ממנו קודם, שלא יודו בחיים שלי בירן מושלם, רק בגלל שהפריים טיים עלה על זה לפניהם. האנשים האלה מתעבים את "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", ספרו הקודם והגימיקי של מארק האדון, רק כי הוא זכה להצלחה מיינסטרימית מסחררת. הם גם לא יקראו את החדש של האדון, "בעיה קטנה", כי זה של ההוא שכתב את רב-המכר ההוא. הבה ניתן להם להתבוסס בהתנשאותם ולא נספר להם מה הם מפסידים. בעיה שלהם.
"בעיה קטנה" הוא תרגום לא מבריק במיוחד של השם המקורי והשנון "A Spot of Bother", אבל זאת אחת משתי הבעיות היחידות שלו. השנייה זה שלקח כמעט שנתיים לתרגם אותו לעברית. זה סיפור מצחיק עד דמעות ומרגש עד טוב, גם דמעות על משפחה מהפרברים שמתפרקת לרסיסים, אבל מנסה לעשות את זה בשקט בשקט ובלי שאף אחד ירגיש. הוא ספר שלא מרפה בעיקר כי הוא משרטט במדויק את המשפחה הפצועה של כל אחד ואחד מאיתנו. כי הוא אמיץ מספיק לכתוב בקול רם את כל הרעות החולות של הקרובים אלינו. כי הוא מצביע על אותן סטיות משפחתיות באיזו חמלה שלא ברור מאיפה הוא מגייס. וכי הוא מבודר במקום להיות נבוך, רגיש במקום לדפוק את הראש בקיר, וכשהוא מפייס את הנפשות הפועלות שלו עם עצמן, כל מה שבא לקורא לעשות זה להתקשר להורים שלו ולצרוח שהוא אוהב אותם, אוהב אותם, אוהב אותם.
הוא קוסם, הוא קוסם!
אז ככה בגיל 57 מגלה ג'ורג' הול נגע בירך שלו. הרופאים אומרים שהכל יופי טופי ושימרח על זה משחה. הוא מצדו בטוח שהוא כבר עם רגל אחת בקבר (הרגל עם הנגע, דה!) וששאר הגוף שלו בדרך לשם ברגעים אלו ממש. רגשות שאנשים מרגישים לפני המוות (ולפני ימי הולדת, אבל זה לא קשור) מציפים אותו הפחד המשתק, הייאוש, הפספוס, ההחמצה, כל מה שהוא לא עשה וכבר לא יעשה לעולם ודי מהר הוא מתחיל לצאת מדעתו. אבל ממש בנימוס, כי הוא בריטי וזה, שזה כמו פולני רק באנגליה, ולא נעים לו שהשיגעון שלו יפריע את מנוחת השכנים. באותו הזמן אשתו המשועממת-רצח מחייה האכן-משעממים-רצח, מוצאת לעצמה סיפוקים מחוץ לבית. הבת הגרושה פלוס ילד שלו עומדת לפני החתונה השנייה שלה עם בחור שהמשפחה מתעבת, וסוטה לרגע מההבנה שגברים טובים שאוהבים אותך כמו שאת, עדיפים בהרבה על גברים מגניבים אבל דפקטים. גם הבן של ג'ורג', בדיוק צריך להתחבר יותר טוב עם המיניות שלו ועם ההבנה שהחבר שלך לא חייב להרשים את אותם אידיוטים מתנשאים מהפסקה הראשונה, מספיק שהוא יעשה אותך מאושר.
אבל מה שבאמת הופך את "בעיה קטנה" לקסם שהוא (והוא קסם), זה היפוך התפקידים שאנחנו רגילים אליו מספרים דומים אבל מאוד אחרים. הז'אנר של ספרי התבגרות, שבסופם הגיבור יוצא חכם יותר, טוב יותר ועם פחות נטיות אובדניות, מקבל את הטוויסט הכי מרגש שהוא יכול לקבל כשבמקום נער מחוצ'קן שעולה על רכבת כדי לגלות מי הוא ומה הוא באמת, יש לנו גבר בן שישים. זה לא מסע אל המוות. זה לא סיפור גסיסה. זה ניצחון של איש אחד קטן ורגיל על חייו הקטנים והרגילים, שמקבל הזדמנות להתפייס עם עצמו, רגע לפני שהעולם כבר לא נותן לך הזדמנויות כאלו.
אז נכון, הוא מבין שיש סוף, והוא קרוב: "הוא עמד למות. אולי לא החודש. אולי לא השנה. אבל איכשהו, מתישהו, בצורה ובקצב אשר במידה רבה לא יהיו לפי בחירתו" (88). אבל דווקא בגילו המופלג (יחסית) הוא מנסה להתרגל לדברים שאף פעם לא חשב שירצה להתרגל אליהם. נגיד, הנטיות המיניות של הבן שלו. "המחשבה על גברים שקונים רהיטים יחד היא שהטרידה אותו. גברים שמתרפקים זה על זה. מדריך מנוחה, משום מה, יותר מהשתובבות חשאית בשירותים ציבוריים" (54). ולראות את הגבר הזה, עם הנכות הרגשית וחוסר היכולת המוחלט לדבר על מה שמציק, לומד להתנסות עם פסיכולוג, לפתוח נושאים כואבים, לקבל את הילדים שלו, לשחק עם הנכד שלו או לאהוב מחדש את האישה שלו, זה הרבה יותר מנותן תקווה. ובכל זאת, זה פשוט נותן תקווה. שזה תמיד דבר טוב.