פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ישראלי אמיתי לא משתכנז

      זהירות: עמנואל רוזן שחרר את השד העדתי מהבקבוק עם מיכל מלא בדי.די.טי. מאיה מרלוב צפתה ב"אל תקרא לי שחור" וראתה רק סטריאוטיפים

      אם יש לשבח את "אל תקרא לי שחור" של עמנואל רוזן ורון כחלילי על שהזכירה לנו כי האפליה העדתית בישראל רחוקה מלהסתיים, הרי יש לציין לגנאי, ואף לגנות, את דרך הצגתו וטיפולו השטחי והמגמתי בבעיה זו. רוזן אולי מלין על הסטריאוטיפים השליליים הקשורים במזרחיות, אבל פועל בדיוק על בסיס אותם סטריאוטיפים.

      שיאה של אותה סטריאוטיפיות מתגלם בטענות לפיהן האמן המזרחי ששכח את מוצאו ומתנער כביכול משורשיו המזרחיים. בשביל לטעון זאת, הרי שיש לקבוע מהי אותה תרבות מזרחית שלכאורה שרית חדד, נינט, שאול מופז ועוד רבים אחרים זונחים. עבור רוזן, המשימה פשוטה – התרבות המזרחית היא התרבות ה"אותנטית", מילה בה הוא מרבה להשתמש מבלי להסביר. אם אתלה רגע באילנות גבוהים, הרשו לי לשאול: מה זה אותנטי? מי קובע שנינט איננה אותנטית? ומי קבע שלירן טל יותר מזרחי, יותר אותנטי, משרית חדד, כפי שהוא ורוזן היו רוצים לחשוב? (והוא לא, אגב. המוזיקה שלו היא רומנטיקה איטלקית סכרינית. לקרוא לה מוזיקה מזרחית רק בגלל המוצא של הזמר שלה זו אמירה גזענית הרבה יותר מכל טענותיו של טל גם יחד).

      רוזן מציג בפנינו הגדרה מצומצמת ביותר של המזרחיות, כזו הרואה בה אנטיתזה למיינסטרים ותו לא. למעשה, רוזן רוצה שנחשוב שיש תרבות מזרחית, שלא מקבלת ביטוי משום שעליה לשלם את "מחיר הישראליות", ולהימחק על מנת להיחשב לישראלית. על ידי הנחה זו הוא למעשה טוען שהתרבות המזרחית קיימת בנפרד מהתרבות הישראלית. האם היא לא חלק ממנה? האם אין ביניהן סימביוזה? הרי אחת ההשפעות הגדולות ביותר של התרבות המזרחית על זו הישראלית בעשור האחרון – ורוזן וכחלילי מוזמנים לפתוח רדיו ולהקשיב בעצם אם בא להם לקראת התחקיר הבא - היא במוזיקה.

      הנה השערה: רוזן מתעקש להפריד בין תרבות מזרחית ותרבות ישראלית, משום שזה מתאים לטענתו, לפיה המזרחיות היא תרבות שנדרסת על ידי התרבות הישראלית. לצורך כך, הוא יוצר שתי תרבויות שונות זו מזו, כאילו לא היה ביניהן קשר מעולם, כשההפרדה ביניהן היא כביכול ברורה מעבר לכל ספק. רוזן מציע להפוך את אותו מזרחי שאיבד דרכו לאמיתי, להחזירו לאותנטיות, כאילו לא היתה עליו השפעה של שתי התרבויות במקביל, כאילו אין הוא ישראלי אלא רק מזרחי, וכל הגדרה אחרת היא כניעה לישראליות.

      כתם המזרח

      מעניין, לעומת זאת, שכשרוזן מוקיע את אלה ששכחו את מזרחיותם, הוא לא מפנה טענה זו גם לפוליטיקאים וזמרים אשכנזים. ההנחה של רוזן היא שאשכנזי פירושו ישראלי ושבניגוד למזרחי אין לו תרבות אותנטית משל עצמו; האם רוזן היה מעלה על דעתו לגנות אשכנזי שמצהיר על עצמו אמן ישראלי ולא אמן אשכנזי? האם במקרה זה היה רוזן קורא לאמן האשכנזי לחזור בו ולקבל עליו תרבות אשכנזית אותנטית, שמובדלת בהכרח מזו הישראלית? מכיוון שרוזן בעצמו טובע בדימויים המגבילים את מחשבתו בשלל סטריאוטיפים עדתיים, המזרחי שנכנס למיינסטרים הוא עבורו מי שוויתר על המזרחיות והשתכנז. ואכן, כל עוד אנשים כמו עמנואל רוזן יגדירו את התרבות המזרחית כמנוגדת לישראליות ויעשו לה רידוד סטריאוטיפי, היא באמת לא תשתלב במיינסטרים (עוד מילה שחביבה עליו עד מאוד). נראה כי בשימוש בדימויים הקיימים רוזן חותר תחת המטרה מוצהרת שלו; במקום איחוד העדות הוא תורם לשימור ההפרדה והפער בין מזרחים ואשכנזים, וגרוע מכך – בין מזרחים וישראלים.