אד כלות

הופעת הפרידה של ED לא הרגישה כמו הופעת פרידה, וטוב שכך. עינב שיף התחרש בבר ההופעות החדש של האוזן השלישית

עינב שיף
11/08/2008

כל להקת רוקנ'רול החולפת מהעולם שווה דמעה של דיסטורשן, בוודאי בישראל, בה הרוקנ'רול עבר את האבולוציה שחלה על המילה "אשכנזי", כלומר מסטטוס לקללה. ואם תעצומות הנפש הנדרשות בכדי להתקיים כאן כלהקה הן גם ככה סוג של מזוכיזם הארד קור, הרי שלפחות טקס הפטירה צריך להשאיר איזשהו זיכרון באוזניים, עד שיגיע הרעש הבא.

הבעיה של ED הייתה מאז ומעולם היעדר מינונים ובלמים, כך שרעש בהחלט היה בהופעת הפרידה שלהם, ביום חמישי במועדון ההופעות החדש של "האוזן השלישית" בתל אביב: השירה של דיוויד בלאו אכלה ראשים והמתופף גיא שכטר נכנס לטירוף של שור מול הדגל הסיני. לצידם הייתה כמובן תמר אפק המדהימה, שיוצאת מ-ED בדיוק לפי התוכנית – עם להקה מצוינת משלה שבה היא הסולנית, הגיטריסטית והמקבילה הישראלית ל-VV של The Kills, או לורה מארי קרטר של Blood Red Shoes הקטלנים. כש-ED שרו בקצב התודעה של תחילת שנות ה-90 ולא התפלשו בטריפ נויז חסר צבע, הם נשמעו כמו זיווג בין ברזל למשי. למעשה, קשה לחשוב על חבורת נגנים יותר מגובשת ומוכשרת מהקצבים הללו, שכותשים אחד את השני בחינניות של מתנקש עם חולצת סמיילי.

עוד בוואלה!

הכל מתחיל בעיניים: הסוד האמיתי של לאה שנירר ומיה דגן למראה צעיר

בשיתוף קליניק

רק תירוץ

מצב הרוח על הבמה ובקהל היה של עוד הופעה תל אביבית בחמישי בערב; הפרצופים הקבועים ועוד קצת חדשים, הרבה עמידה ומעט בלאגן, קצת "חבל שהם מתפרקים" לצד "וואלה? מתפרקים?". לפעמים נדמה לי שסצנת האינדי הישראלית מאוהבת בגעגוע. כאילו תירוץ "ההופעה האחרונה" הוא היחיד שבגינו ניתן למשוך אנשים והשגרה היא סוג של רפש, מצב קיומי חסר עניין ודרמה. "ההופעה האחרונה" היא גם לא אירוע מוזיקלי: ED ניגנו נהדר, כאמור, אבל למי הם באמת יחסרו? לו היו מופיעים שוב כעבור שבועיים, האם היה קהל חדש שיבוא לראותם?

כשלהקה מתפרקת, האוויר אינו יוצא ממנה בבת אחת; הפירוק הוא הרגע הראשון שמגיע אחרי הואקום, אחרי הידיעה שייתכן והגעה עד לקצה גבול היכולת לגרום לקהל להאמין לך ובך. אחריהם כל מה שנשאר הוא "הופעה אחרונה" ב"מועדון החדש", שהוא אגב נאה מאד: בר רחב שבו מותר לעשן בפינה, חלל הופעה קטן ומעוצב עם מקרן המתפקד כסוג של וי ג'יי להופעה (לא נעים לכתוב, אבל יש להקות שבגללן המצרך הזה עוד יהפוך למבוקש), במה סבירה וסאונד סביר. ההיסטוריה מראה שבכל פעם שנפתח מועדון שכזה (ובוודאי כשהוא נשען על גבה היציב של חנות "האוזן השלישית"), מועדון אחר אמור להתחיל את הספירה לאחור. מותר לקוות שלא כך המצב.

כמו לכל אורך תקופת קיומם, גם הופעתם האחרונה של ED חשפה את נקודות התורפה שלהם: אין טקסטים מטלטלים, יש מאמץ יתר של בלאו, יש הרבה פוטנציאל ועכשיו אין בכלל עתיד. ובכל זאת, אזכור ל-ED את אלבום האולפן הנהדר שלהם, שהפגיש בין גרג דולי האלכוהוליסט לגרג דולי המסומם. אזכור להם את הופעת החימום הקורעת לפמילי בוצ'רס (שהחחילו מהקלטות עם סטיב אלביני והתפיידו להיסטוריה), כשהמיקרופון בקושי השמיע את הצווחות של דיוויד בלאו ובכל זאת שמעו אותו שהאוזניים נשרו וכן, אני אזכור להם גם את ההופעה האחרונה, שבתוכה תמר אפק לא שכחה את ההווה ושרבבה הזמנה לפסטיבל "חוצמזה" המבורך שהיא מארגנת, ואז חזרה לתנועות הגוף והפנים החד-פעמיות האלו. זו הייתה הופעת פרידה מצוינת כי לא היה בה אלמנט של פרידה, לא נאומים מליציים ולא הבטחות שווא, רק רוק'נ'רול והחובה להמשיך הלאה, להרכב הבא ולטקס הפטירה שיבוא אחריו. ED באו, ED הלכו, יהי שמה של הסצנה מקודש לעולם ועד.

ED בהופעה אחרונה, מועדון האוזן השלישית, 07.08.08

  • אד
  • ed
  • האוזן השלישית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully