הצעה מגונה

שעות ספורות לפני טקס פתיחת המשחקים האולימפיים, צ'י שיאן פונג הביט לשמים והציע שננצל את היעלמותו היחסית של ענן הערפיח שצף בקביעות מעל בייג'ין כדי להשתזף. וכך, כשלחיי צמודה אל גג החימר המתלהט בשמש ומדיף ריח של אדמה יבשה, עתיקה, המורווית בזיעתי, ועל ראשי כובע קש רחב, מהכובעים הזולים שרוכשים כאן בפחות מדולר, שכבתי על בטני והתבוננתי בצ'י מושח בתנועות רחבות את גופו החום, החלק, במשחה לבנה ומצחינה שטבעה לא הוברר לי עד תום. תוך זמן קצר הוא כבר היה שרוע לצדי, מסוכך על ראשו גם הוא בכובע קש, מסמיך את פניו אל פני.

מן הרחוב כבר עלתה המולה של בני אדם הנחפזים אל האצטדיון הענק, או לבתיהם, לצפות בטקס, ואילו אנחנו פשוט שכבנו דוממים על הגג, מזיעים בשמש. צ'י נעץ בי את שתי עיניו הצרות, וניכר היה בו שלופתת אותו התרגשות. שאלתי אותו אם אינו מצר על כך שלא עמד במינימום האולימפי כדי להתחרות במקצועו, קפיצה במוט. אם הוא לא מרגיש החמצה. צ'י לא ענה, אלא התהפך על גבו. כשהסתובב גושי חימר זעירים ניתקו מן הגג ודבקו לגופו, לחזהו הצר, החלק, לירכיו העבות, לאיבר מינו שנח כמכחול על בטנו התחתונה – גושים קטנים שהתהפכו גם הם, צדם החיצוני דבוק לגופו של צ'י, שורשיהם באוויר. "נתתי את המוט שלי לפני שבועיים", אמר צ'י לבסוף, "אני בן 24, לעולם כבר לא אהיה אלוף אולימפי. מעתה אני ביזנס מן".

שתקתי. הערב החל לרדת ואורות העיר החלו להידלק בזה אחר זה.

"הם מסתכלים עלינו", אמר לי צ'י, והצביע אל שני נערים סינים שעמדו על מפתן הגג. איני יודע כמה זמן עמדו שם. ידו של צ'י רטטה, כאילו כדי לקחת את חולצתו או מכנסיו, לכסות בהם את מבושיו, אך לבסוף לא זזה. תחושת הביטחון עזבה גם אותי לרגע. הנערים הביטו בנו בלי לזוז. "איך הם הגיעו לכאן?", שאלתי, אבל צ'י, שזה ביתו הפרטי, לא ענה.

לבסוף אחד הנערים, האמיץ יותר, ניגש אלינו בצעדים מהוססים וכרע ליד צ'י. כעת הוא כבר לא העז להביט בנו ישירות, אלא רק שיחק בעצבנות בשעון היד שלו. צ'י, מבודח, סימן לו להתקרב עוד מעט. הנער, מבויש, עשה כן, ואז צ'י נטל את ידו של הנער וסייע לו להוריד את חולצתו ומכנסיו מעל גופו הדק, העדין. הנער הביט בנו נבוך, ואז צ'י פשוט משך אותו עליו, תופס אותו בישבנו הלבן.

צ'י והנער התגלגלו על הגג. הנער השני נשאר הרחק מאיתנו, צופה בחברו. גם אני נשכבתי על צדי והבטתי בשניים מתעלסים. לפתע הנער הסב את ראשו לעברי, ואני הצמדתי את שפתי לשפתיו הדקות. הוא סגר את פיו, אך פתחתי אותו בלשוני. עיניו ונחיריו התרחבו בהפתעה, והוא עזב את גופו של צ'י ונצמד לגופי, מצמיד אלי את ירכיו הגרמיות, את בטנו החמה, את זיקפתו הדקה.

כשגמרנו, ושכבנו מתנשפים על הגג, מרוחים בחימר שהפך לבוץ, התקרב אלינו הנער השני בצעדים מהוססים, נזהר כאילו היינו חיות טורפות. באור פנסי הרחוב שעלה מלמטה הוא נראה איטי ומקוטע, כמו בסרט מקולקל. פתאום מעיין של אורות בוהקים ניבע ברקיע – מטח הזיקוקין די-נור - וגרם לנער לקפוא במקומו. המסכן לא העז להרים את ראשו אל השמים.

"אני מתגעגע למגע המוט", אמר צ'י, מתגבר בקולו על הפיצוצים, "לפעמים כשאני מתעורר באמצע הלילה, או אפילו ברחוב, אני פתאום מרגיש אותו – נעוץ בקרקע, סמוך-סמוך לרגל שלי, עולה לאורך הירך, מעוגן בקפל שבין הרגל לבטן התחתונה, צמוד לחזה, ומתנשא גבוה-גבוה מעלי". הוא נאנח. "אבל הוא כבר לא שם. זאת רק תחושה".

לנער השני קראו לו ז'יאנג. בתנועות איטיות, מבוישות, הוא הסיר את בגדיו, גופו נחשף עם כל זיקוק, ופתאום ניצת בי החשק שוב. משכתי אותו אלי, והוא נחת עלי באנחה. צ'י, מן הצד, החל למשוח את גבו ואחוריו במשחה הלבנה, ידיו נוגעות-לא נוגעות גם בי.