פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אל תקרא לי שחור

      נאס רצה לקרוא לאלבום החדש שלו "Nigger" ואמריקה השתוללה. אחרי שהקשיב לאלבום, גם איל רוב משתולל

      יותר מדי תאגידים מייצרים סיסמאות שאמורות ליישב דיסוננסים בחיי היומיום;יותר מדי צביעות שצבעה בדם את דגל הדמוקרטיה העולמי,בו הם כל כך ששים לנופף; יותר מדי כסף והרבה מאד עיניים שמביטים בו בשנאה. והאמריקאים מתחילים להבין למה כולם שונאים אותם. זה מתפוצץ להם בפנים ובאנגלית. כבר יותר מדי זמן מדברים על שקיעתה של האימפריה ונדמה כי דווקא בשנה האחרונה האימפריה, איך לומר, מכה שנית. סרטים עם מסר חתרני (שלא לומר טבולים בשנאה עצמית) כמו "זה ייגמר בדם", "ארץ קשוחה" וביתר שאת "האביר האפל" (וזה עוד לפני שהזכרתי את "הרולד וקומאר בורחים מגוונטאנמו ביי") מצליפים בשריקת שוט על התחת הבשרני והנפול של אומה שמאמינה עדיין במייטי דולר שלה, שיסדר את הכל. אמריקה מתחילה להבין את מה שאימפריה אחרת, שרי אריסון קוראים אותה, הבינה מזמן - השינוי חייב להתחיל בה. ואז סרט שהמילה "כאוס" מתחילה להגדירו עושה 155 בסוף שבוע. לא בכדי המילה הזו, "שינוי", היא הבאזז- וורד שיצרה את הבאזז העצום סביב הגיבור האמריקני החדש, המועמד הדמוקרטי, שבאופן מפתיע לסטטיסטיקה שלא מותירה הרבה ברירות למנהיגים פוליטיים שחורים, עדיין נותר בחיים. אובמה ברק עלול להיות התקווה האחרונה של ארץ קשוחה לפני שהיא מוסרת את המפתחות לסין. איזה סרט, נשיא שחור בבית לבן. טופאק לא האמין שיהיה בחיים כדי לראות את זה קורה. נאסיר ג'ונס עלול להיות מי שיגיד אמרתי לכם. כבר שלושה אלבומים רצופים הוא אומר.

      טאבו פלוס

      נאס גיבור. מהסרטים. התחיל בבום, משום מקום למראה מקום, עמד בציפיות, נפל מהן, התרסק מול יריב גדול ממנו רק כדי לצאת, בסופו של מאבק, גדול יותר. גיבור שייזכר בדפי ההיסטוריה כסוג של יוספוס פלביוס, רק שנאס מכתיב ההיסטוריה בפעילותיו. איש מילים. גיבור היפ-הופ. תמיד היה. כנראה שזה נהיה ממש רע, אם פתאום זה התחיל להיות טוב. ממש טוב. מי שאמר לפני שנה וחצי שההיפ-הופ מת ועורר הן מהומת עולם והן עולם מוזיקלי שלם מרביצתו מול המראה, עושה את זה שוב. לאלבומו התשיעי הוא התכוון לקרוא במילה שמגדירה את ה-טאבו החברתי באמריקה - נ*גר. רק הכוונה הזו בלבד הפכה את האלבום לזה שכולם מחכים לו אחרי הטור דה פורס של ליל' ווין.

      הצביעות הממסדית, מפוחדת יותר מאי פעם הרימה את ראשה המכוער בקול גדול. סערה פוליטית גדולה יותר מהיפ-הופ פרצה בעקבות מילה אחת, שיצאה מהפה של מי שתמיד היה במיטבו כשלא שם זין. ונאס ממשיך את הפלואו שהחל ב”God's Son" ומפציץ עם אלבומו הפוליטי והכנה ביותר מאז - כן מאז – "Illmatic". לא משנה כמה אלבומים מעולים, כמה שירים קעקע לתוך אוספי הגדולים של ההיפ-הופ, רף הציפיות מנאס תמיד היה שערורייתי בממדיו. אין דברים כאלו. גם כשהוא עלה על הציפיות, עדיין ציפו ממנו להיות טוב יותר. ונאס ממשיך לשבור את הכלים גם באלבום הזה, אלבום שצ'אק די, KRS1 דד פרז ומייקל פרנטי על בליינד נהנים ממנו בטירוף. 2008 והנה מישהו שלא שר על עוד "מילי-מילי-מילי" בבנק, אלא מביא מסר. "מסר מהאיש השחור" ולא משנה כמה קשה תנסו לא תוכלו לעצור אותו. והשיר הזה של הספינרס, אחד מהשירים השנויים במחלוקת שמוטאון הוציאה בסוף הסיסקטיז, שנדגם לקטע השני המהפנט, הוא המוטו של האלבום הזה, של הזמנים האלו, בין אם נרצה או לא.

      עדיין שולט בעולם

      נאס התבגר. יפה. הוא כבר לא רוצה להגיד את הכל על הכל, אלא מתרכז בשני מסרים עיקריים משלימים: הוא ואמריקה. הראשון פותח את האלבום בביט מעולה שג'יי אלקטרוניקה הביא כאן והופה, צמד המילים הנרדפות לפלואו של נאס - זרם תודעה - מהדהד בין האזניים כשהוא הופך מרושע בכנותו בכל שורה ושורה. זה ממשיך כאמור ב- "You Can't Stop Us Now" שסאלאם רמי הפיק בקלאסיות מרבית. שני השירים האלו הם בדיוק השיט מהם עשוי הזהב השחור של נאס בתא ההקלטות כשהוא מרגיש נאסטי. אנתרופולוגיה במיטבה. הווייב הזה, מינוריות מעוננת באבק תקליטים ישנים, ממשיכה גם בשירים הבאים, בהם נאס חוגג (לא בלי מחשבה) את החיים הטובים ולא שוכח את אלו מהצד השני של המסילה להם הוא נותן מקסימום של כבוד ב-"Make the World Go Round " יחד עם גיים וכריס בראון, על עוד ביט מעולה של קול ודרה. שיר שגדל וגדל, דבר שקשה להגיד על הסינגל "Hero", שאמנם עושה את העבודה אבל באמת מרגיש כמו הרדיו גא גא של האלבום הקודרני הזה; הביט והזמרת בפזמון מתכתבים עם להיטו הגדול של נאס "If I Rulled the World".

      ואחרי שהבנו מי כאן הגיבור ולמה הוא כל כך רציני, הגיע הזמן לאמריקה. פאק יה. עם הרבה כאב, אהבה, סיאוב ותוכחה בקול מלא רחמים נאס מספר את הסיפור של המקום שלו, המקום של כולם ומה קרה בדרך, כשאמריקה הפכה מבית האמיצים לבית הגנבים הגדולים, שחלקים גדולים מהעולם עומדים עם לפידים בידיים ומחכים לראות אותם תלויים על עץ. הוא לא מרחם עם רופרט מרדוק ומקדיש לרשת התעמולה שלו "פוקס" שיר תוכחה כמו צ'אק די בימי פאבליק הטובים, הוא נותן קינת קרואק בדרכים ב-"אמריקה", הופך למלקולם אקס כשהוא מספר את סיפורו של לואיס פרחאן ומניף אגרוף בכפפת יד שחורה מעל הפודיום ב-"Ya'll My Niggas". ממש כמו האלבום האחרון של הרוטס, גם נאס שחור יותר מהלילה, כועס יותר ממוחמד ורגיש יותר מצ'ארלי פרקר; נאס מכנס את נשמת הבלוז של אבותיו ונותן כאן וואחד בלוז אבל כזה שיש תקווה בסוף המנהרה שלו. הגיבור השני, הנשיא הבא של ארצות הברית בביט ניצחון רצחני של גרין לאנטרן (חפשו את המיקסטייפ המשותף שלהם הנושא את השם המפורש), שמגיע לאחר ייאוש טוטאלי מכל מה ששמעת עד עכשיו. כי זה לא קל, התקליט חסר השם הזה. אין כאן ביטים של קנייה ווסט, או הופעות אורח של ליל ווין, יש כאן הרבה עצב, ועצב צריך לשמוע כדי להאמין לו. וכרגע, נאס הוא הדבר הפוליטי המעניין - לא בהכרח המהנה - ביותר לשמוע כשזה מגיע לביט וחרוזים. לא לילדים.

      נאס, "Nas" (הליקון)