לילה בלי כוכב

אחד הדברים הכי כיפיים בחוויית הקניה ב-Beatport, חנות הדאנס המקוונת והדיגיטאלית הגדולה בעולם, הוא ההליכה לאיבוד; ההיסחפות לתוך החלקיקים האנונימיים שמרכיבים את הטעם שלך; לחיצות כפתור לא מודעות שיכולות להוביל אותך לזבל מוחלט, או לחילופין, לצלילים מהם בנויה המסיבה הפנטסטית שמתרחשת רק בראש שלך. אתה מתחיל מדירוג הקטעים הטובים ביותר בשבוע הראשון של אוגוסט כפי שנבחרו על ידי סאשה פונק, למשל, ואף פעם לא יודע איפה תגמור. בדרך כלל עם חשבון מנופח והרבה תקוות; ג'יגה בייטים של צלילים אלקטרוניים שנוחתים הישר לתוך המחשב שלך, מוכנים להיזרק לחלל מועדוני ברגע האמת.

באחד השיטוטים האחרונים שלי נתקלתי בקטע בשם "La Raza" של צמד בשם סטאר והקטור, ברמיקס של Dinky, מהמפיקות החביבות עלי כרגע (מסוג הבחורות שפעם נראית ממש טוב ופעם אחרת גם אלוהים לא יכול לעזור לכיעור שלה). אני אפילו לא זוכר איך הגעתי אליו – יכול להיות שדרך המלצה מהעמוד הראשי, הצלבת מידע עם אתרים אחרים, או סתם קישור בעמוד של קטע אחר שעניין אותי - אבל התאהבתי בו מהרגע הראשון. הוא מהפנט, טריפי ומינימליסטי, אבל גם Fאנקי ופריקי וחם מאוד כיאה להפקה של דינקי. אין בו מלודיה גדולה, או עליה יוצאת דופן, אבל הוא החומר שממנו עשויות מסיבות טובות.

רק בפעם הראשונה שניגנתי את "La Raza" פתאום חשבתי שאולי השם סטאר, שמופיע בתור המפיק של הקטע ביחד עם הקטור, הוא בכלל אופיר סטאר ז"ל, שמת לפני שנה וחצי, והשאיר אחריו כמות יפה של קטעים, חלקם גמורים ("Sudoko Kid", למשל, שיצא לפני שנה והיה להיט די גדול) וחלקם לא. בירור קצרצר ומצמרר הבהיר לי שצדקתי. סטאר הוא אכן אופיר; הדיסוננס שנוצר מתוך הידיעה כי מי שהפיק את הצלילים שכרגע מרקידים קהל של אנשים כמותו, כבר לא יוכל לחזות בחוויה החד-פעמית הזו, הפך את "La Raza" לפסקול זיכרון אפקטיבי. כזה שהאזנה לו מציפה אותך מיד בחוויות משותפות וגעגוע, אבל גם ידיעה שהאדם שאיננו עוד השאיר אחריו משהו שהוא בלתי נפרד ממנו וממשיך להיות בלתי נפרד מהחיים שלי.

קשה לומר שהייתי חבר של אופיר סטאר. למען הדיוק נדמה לי שבמשך תקופה ארוכה הוא די לא סבל אותי, עד שבסוף הבין שאין לי שום דבר נגדו ושחרר. אני זוכר את הרגע בו קרה השינוי: שלושה חודשים לפני שמת פגשתי אותו במקרה מחוץ לפוניקה (שם עובד הקטור, שותפו לקטע), חנות תקליטים לונדונית מצוינת עם מוכרים זבלים, ואכלנו ביחד המבורגר. הוא שאל אותי מה התוכניות שלי לוויקאנד וסיפרתי לו, שכנראה אלך לשמוע את לורן גרנייה ב-The End, או אולי דווקא את מתיו דיר בפאבריק. הוא אמר שדה אנד זה חרא של מקום, אבל לא כמו פאבריק שהוא בכלל חרא בלבן (הוא לא תמיד היה הכי חיובי, אבל עשה את זה עם חן), ושאם בא לי אני מוזמן ללכת איתו לאפטר בשירותים ציבוריים בסוהו, שם מנגן ג'יימי ג'ונס. מכיוון שבדה אנד היה תור מסביב לבלוק, מונית לפאבריק היתה עולה לי כמו משכורת ממוצעת במשק ולא היה לי משהו יותר טוב לעשות, הלכתי לשירותים.

ג'יימי ג'ונס הוא חתיכת די ג'יי בנזונה. נתחיל מזה שהוא נראה טוב על העמדה, עם האפרו המעוצב שלו, שרשרת הזהב, המראה השחור, הכל כך זר לסצינה המינימליסטית אליה הוא משתייך, והדרך בה הוא זז על העמדה, כאילו המוזיקה, המיקסר, הפטיפונים והוא הם חלקי בלתי נפרד של אותו אורגניזם; מן ריקוד בלתי פוסק שמקרין מהעמדה לקהל, ועל הצורה בה המוזיקה יוצאת ממנו, ולא מזכירה שום די ג'יי שמסתובב כרגע.

מאז אותו אפטר מעולה בתא שירותים, אחריו רצה אופיר להביא את ג'ונס לדאדא, הוא הספיק להפוך לכוכב. הריליסים בפריק אנ' שיק וקרוסטאון רבלס (הוא גם הקליט להם סט מעולה), כמו גם הרמיקסים המעולים שלו (למשל לדנטון איפרום או שונקי וג'ניפר קארדיני), תפסו פרופיל גבוה. בכולם אפשר למצוא את האלמנטים שהפכו אותו לשם שכיח שכל כך קול לאזכר: Fאנקיות וחיות, לצד תפיסת סאונד חדשנית ורוח קרחניסטית אסיד-האוסית עם הרבה הומור.

שנייה לפני אלבום, ג'ונס משחרר עכשיו ריליס חדש, על צד אחד בלבד, בקרוסטאון רבלס, שנקרא "911", מראה שמאגר הטריקים שלו רחוק מלהישאר יבש. ג'ונס מרבה לעטוף את הקטעים שלו בסיפורים הדוניסטים מועדוניים, כמו הסיפור על הקלאברית ליידי ג'ודי, שהמסיבה לא מתחילה בלעדיה ולא נגמרת עד שהיא מסתלקת. הפעם הוא דגם שיחה בין זוג למוקד חירום, שנשמעת בערך ככה:

- "911, איך אפשר לעזור?"
- "אני ואשתי לקחנו מנת יתר"
- "מנת יתר של מה?"
- של מריחואנה"
- "כמה לקחתם?"
- "אכלנו בראוניז ואני חושב שאנחנו מתים. אני באמת חושב ככה"

בחודש האחרון יצא לי להיות כבר בשתי מסיבות עם מקדם הייפ רחב וקהל בעל מודעות לכאורה, שבשתיהן התנגן השיר "Get Ready for This" של 2אנלימיטד לכל צהלת הרוקדים. בשני המקרים לא הצלחתי להבין האם מדובר בבדיחה, או שמישהו מבקש כאן לעשות קנוניזציה לאחד הרגעים היותר דוחים בהיסטוריה של הדאנס; רגע שבו נחצו קווים והוגדר ההבדל בין טוב לרע. חבר טוב הציע שאולי הסיבה לאותה שליפה לא ברורה, היא מהמקום הרייבי. כמי שגדל על מוזיקת רייבים, הרשו לי לזרוק לכם טיפ – אין שום דבר רייבי, מגניב או מצחיק ב2אנלימיטד. מי שרוצה לחפש יציאה רטרואית-קולית עם קריצה, שיעשה את זה במקום אחר (נניח הקטלוג של XL); אם זה היה תלוי בי, כל די ג'יי שהיה מוציא את התקליט הזה מהארגז (או במקרה הזה מעלה אותו בממשק של ה-Serato) היה מורד אוטומטית מהעמדה והיו נשללים ממנו כל התלושים של השתייה בבר. כעונש הוא יצטרך ללכת למופע איחוד של בוטן מתוק בקרקס ולהצטרף לצוות המלצרים המזמרים של הפאנץ' ליין. רק אחרי שהוא יבין מה הם סבל ובושה רשיונו יושב אליו.