ג'רמיה ישב מתוח בכיסאו, מתופף באצבעותיו מבלי משים על קלסר שחור וגדול, וגורם אגב כך להעלאת מפלס העצבים הגבוה ממילא של שאר היושבים בחדר. זו השנה השלישית ברציפות שבה ירד מחזור המכירות מאז שמונה לסמנכ"ל איגוד מגדלי החרציות, והוא ידע ששנה נוספת כזו עשויה לעלות לו בכסאו, או גרוע מכך, בהעברה לתפקיד הבזוי של יועץ לענייני סביונים. קולו הרועם של גבי, יו"ר עמותת משקי החבצלות, קטע את מחשבותיו. "אני אומר לכם חברים, זה הכל בגלל החשמל. הצעירים של היום כבר לא מעניין אותם פרחים, רק חשמל פה וחשמל שם". "חשמל?" צחק בלעג ירוחם, שהיה הגזבר בדימוס של חברת החמניות. "חשמל זו אופנה חולפת, שנה-שנתיים וזה יעלם. הרי ברור לכם זה לא יכול להתחרות באמינות של חמור עם אבן ריחיים. רק שלשום קניתי לחמותי
".
ג'רמיה ניסה בכל יכולתו לאמץ את מוחו הקודח, אותו מוח מבריק שהביא לו את פרס תגלית השנה של 1897 בענף גידול הפרחים העולמי, ולפתע זה הכה בו. "חג אהבה!" הוא הכריז וקם מכיסאו בדרמטיות, מסב לעברו תריסר זוגות עיניים מוכות ייאוש. "חחגגג אהבההה?" גמגם לעברו בצלאל, יצרן ומשווק מגרפות בעל פגם בדיבור. "חג אהבה" חזר ג'רמיה בהחלטיות, "אהבה, פרחים, חמורים, אני חושב שעלינו פה על משהו!" אמר ירוחם, "ולנושא הבא: מפעל השוקולד בקשיים, למי יש רעיון איך להעלות את המכירות?".
אפילו מצגר לא יודע
גם השבוע, כמדי כמה חודשים, תוקף אותנו אחד מ-500 חגי האהבה השנתיים שאיש לא יודע להבדיל ביניהם או אפילו למנות אותם. עושה רושם שבכל פעם שבה חנות כלשהי נתקעת עם מלאי של בובות פרוותיות, מתכנסת איזושהי וועדה, שמכריזה על חג אהבה ומשתלטת לחלוטין על סדר היום הציבורי. מה שמתחיל כטפטוף הופך במהרה למבול של גשם חומצי, אשר אין ממנו מחסה מודעות ססגוניות של חנויות פרחים, באנרים נוצצים של אתרי הכרויות, טורים של כל מיני סלבריטאים סתומים, שחולקים עמנו את השירים/הסרטים/איברי הגוף הפנימיים הרומנטיים ביותר בעיניהם, ולנו לא נותר אלא לטמון את ראשנו ולבקש רחמים מבורא עולם.
וכמובן, על מנת שלא להותיר לנו סיכוי קל שבקלים לחשוף את הרמאות ולהוכיח שהחג הזה מתקיים בתדירות בלתי הגיונית, נקבעים חגי האהבה על פי הלוח העברי. בואו נודה בזה, אפילו לרב מצגר אין מושג מה התאריך העברי, או כיצד עוקבים אחריו, וכל שנותר לנו הוא לנסות לשחזר ללא הועיל את השיר של החודשים העבריים שלמדנו בגן. ואי אפשר בלי להתייחס לסמיכות המטרידה לצום 9 באב, שמעלה את השאלה האם אין זה מתבקש לאחד את שני הימים המחורבנים האלה לכדי סופר יום אבל לאומי?והאם ייתכן שבית המקדש קרס בכלל כתוצאה מהצטברות של בונבוניירות וחיות פרווה על חומותיו?
האבסורד הגדול הוא, שלהבדיל ממפגעים תרבותיים אחרים אשר זוכים לתמיכה מאסיבית בקרב שכבות פגועות מוחין באוכלוסיה, עושה רושם שבמקרה הזה הצליח החג הסכריני הזה להמאיס את עצמו אפילו על קהל מעריצי מג ראיין. קשה לי להאמין שישנם אנשים בוגרים בעידן הציני של ימינו אשר באמת מתייחסים ליום הזה ברצינות ומרגישים חובה לציין אותו בבילוי רומנטי בגולפיטק+נקניקיה בלחמניה+ברד, או נקלעים למריבת אימים כאשר אחד הצדדים שכח להפתיע את השני בקומקום פרוותי, או כל מתנה חסרת תועלת אחרת שמוצעת למכירה ב"הפנינג". עבור מרבית האנשים משמש היום הזה כסוג של ריטואל קבוע, אשר אין לנו ברירה אלא להעמיד פנים שהוא רצוי, כמו איזה דוד מעצבן שממשיך לפקוד את ליל הסדר שנה אחרי שנה, או שיר של אייר סופליי שנשכח בפלייליסט לפני 20 שנה ואיש אינו אוזר אומץ ומשליך אותו מבעד לחלון.
זאת אהבה אמיתית
כיצד ייתכן שאנו ממשיכים לתת לחג האומלל הזה לבזבז את מיטב זמננו וכספנו? ברצינות, האם מישהו אשכרה נהנה מהיום המגוחך הזה שמצליח להוציא את הצד הציני אפילו מאודטה? זה הזמן להציל את מעט הכבוד האבוד שעוד נותר לנו, לצאת לרחובות, לשרוף בונבוניירות, לפשוט על מערכות העיתונים שמפציצות אותנו בסיקורים מעליבי אינטליגנציה אודות החג הקיקיוני הזה ולהאביס את עורכיהן למוות במרשמלו. ומעל הכל, פשוט לצעוק: "לא עוד ט"ו באב, לא עוד וולנטיין, לא עוד סילבסטר", לצאת לשוק, לקנות חצי קילו עגבניות, חבילת פסטה של אסם, ואיזה בקבוק קולה. להתיישב בסלון מול האולימפיאדה, ולצעוק על האישה שתארגן לכם איזה ארוחת ערב רומנטית. זאת, חברים, אהבה אמיתית.