באסה או קלאסה

היה כבר מי שטען שהשנאה שלי לסקורפיונז היא על רקע גזעני, כלומר על רקע הגרמניות שלהם. אלא שהשנאה שלי לסקורפיונז - תהומית, יוקדת ורושפת - היא לא על רקע המוצא הארי שלהם; זה בגלל שהם חרא להקה. נכון שכל ביגוד העור הקיצוני שלהם, כולל הקסקט המגוחך של הסולן ממנו זולגים רק תלתלים מדובללים, לא ממש מוסיף חן לעסקת החבילה, אבל הוא זניח לעומת המלודרמטיות והקיטש שנוטפים מהם. עם כל הכבוד שיש לי לעלייה הרוסית שהעניקה למדינת ישראל תרומה תרבותית משמעותית, החיבה היתרה של רבים מיוצאיה ללהקות רוק מקושקשות ויומרניות – ארבע הופעות סולד אאוט של דיפ פרפל הן הוכחה מספיק טובה לתיאוריה הזו – היא משהו שאפשר היה להשאיר מצדי בצחינבלי. בארסנל של הסקורפיונז לא חסרים שירים איומים, שגורמים לך לצער שלא נולדת הלן קלר בכל פעם שאתה שומע אותם, אבל יש רק אחד שזכאי לתואר "השיר הכי גרוע אי פעם", וזה "Wind of Change".

השריקה הזאת. הכל מתחיל בשריקה המטומטמת הזאת. שריקה שהטמטום שלה נובע מהרצינות התהומית שבה היא מתבצעת, כחלק אינטגרלי מהשיר. ואין דבר שאני שונא יותר משריקות רציניות בשירים. דווקא עם שריקות של עליצות, כמו "השריקה הזו" של תיסלם, או "Young Folks" של פיטר, ביורן וג'ון אין לי בעיה, אבל עם אלה הרציניות? מבחינתי אפשר להעלים מההיסטוריה כל שיר שבו היא מבוצעת בכובד ראש, כולל "Patience" של גאנז אנד רוזס (ואל תגידו שהרצינות שבה אקסל שורק בפתיחת השיר היא לא פתטית).

וזו לא רק השריקה, כמובן. זו גם הגיטרה החשמלית, עם הצליל הנוצץ הזה, שמלווה בדרמטיות את השריקה המתועבת והגיטרה האקוסטית שמצטרפת אליה, כאילו מרככת מכה שלא היה צורך לרכך, אלא לדומם לחלוטין; זוהי הצרידות הקלישאתית בקולו של הסולן קלאוס מיין; אלו הם התופים שנכנסים בפומפוזיות, במהלך צפוי ומשמים, כדי להוסיף לאווירה האצטדיונית; זה הקליפ שמלא בדימויים קומוניסטים שחוקים ובילדים עם נרות (אולי זו הסיבה שאביב גפן החליט להנציח אותם וגנב את הפזמון של "עכשיו מעונן" מ"Still Loving You"); זה הסולו גיטרה הנוראי, הפזמון ההמנוני והסי-פארט שמצליח להיות אפילו דרמטי ממנו ואלו הן המלים. אוי המלים.

המלים שצביעות, התחסדות, פטרוניזם, ציניות וטמטום נודף מהן. בדיוק בשבוע בו כל אותו אביב עמים מזויף - אותו חגגו הסקורפיונז ומנהל הבנק שלהם - מתפורר בקווקז אפשר לראות כמה הן היו ריקות מתוכן. "Wind of Change" מדבר על השינוי לכאורה שבא על אירופה עם התפרקות הגוש הקומוניסטי ונפילת חומת ברלין. אני בטוח שנפילת החומה היתה אירוע מכונן עבור הסקורפיונז, אבל באמת שלא היה צריך לחלוק את ההתרגשות הזו עם כל העולם, ובטח שלא בכזה שיר (היינו מסתפקים בפרח). רוח השינוי אצל הסקורפיונז היא כה מיופייפת ומזויפת, קלישאתית ויומרנית להחריד (ילדים, חיילים, חלומות ופעמון החירות. מה עם יונים, לא התחרז כלום עם זה?), שלידה אפילו "רוסים" של סטינג נשמע נורמלי (הוא לא, אגב). מהו בדיוק אותו שינוי עליו מדברים הסקורפיונז? אליבא דה קלאוס מיין, מ-1990 (למרות שהשיר התפוצץ רק ב-91') כולנו אחים, אין צורך בחיילים והילדים של מחר יגדלו כבר לעולם שונה. כל זה קרה בשנים שביוגוסלביה, ארמניה ואזרבייג'ן התרחש רצח עם ומלחמות עקובות מדם; כשבעירק נכנס ג'ורג' בוש האב למלחמה שעיקרה היה השתלטות על בארות נפט; כשברוסיה השתלטה קבוצה של מקורבים לשלטון ולק.ג.ב על אוצרות ומשאבי המדינה; וכשבמזרח התיכון המלחמה לא נפסקת לרגע.

השינוי היחיד שהעולם השיג מאז השיר הזה, הוא השינוי בתזרים המזומנים של חברי הסקורפיונז והזוועה שאנחנו נאלצנו לשמוע פעם אחר פעם. "Wind of Change" הוא לא יותר מניצול ציני מסואב ולא מרגש של השינוי הגיאופוליטי באירופה בתחילת העשור הקודם. טוב, גם את זה צריך לעשות.