בסיסטית מחפשת להקה: ג'יי ריטארד

כשג'יי לינדסי - נער מממפיס, טנסי - היה בתיכון הוא לא רצה ללכת לבית הספר, אז הוא נשאר בבית. "סתם ישבתי והקלטתי מוזיקה כל היום... וישנתי ואכלתי ביג מקס", ענה כשנשאל מה עשה במקום ללכת לבית הספר. יום אחד בגיל 15 הוא הלך להופעה של Rocket from the Crypt, אך התלהב במיוחד מלהקת החימום המרושלת, להקת הגראז'-פאנק המקומית, ה-Oblivians. כמו שתמיד קורה במקרים האלה, הוא החליף את שמו, לג'יי ריטארד, והקים להקת גראז'-פאנק, לה הוא קרא, כמו שתמיד קורה במקרים האלה, The Reatards. החיקוי של האובליביאנס שהוא עשה כנראה היה משכנע כי אריק פרידל מהאובליביאנס מיד החתים את הריטארדס בלייבל שלו, Goner Records.

האמת שבהתחלה הלהקה הייתה פיקטיבית - ריטארד היה מקליט הכל לבד בבית ומספר לאנשים שיש לו להקה - אבל כשהם הוזמנו להופיע איפשהו, הוא היה צריך להתחיל לחפש חברים ללהקה, מה שלא היה כל כך קל כי הוא היה בן 15 ולא היו לו חברים. לשמחתו גרג קארטרייט מהאובליביאנס הסכים לבוא לתופף בשבילו והשניים הופיעו במשך תקופה כצמד. בתור מי שמעיד על עצמו שבגיל 15 לא הייתה לו שום תקווה בחיים, העניינים התחילו להסתדר לריטארד. הוא המשיך לחקות את האובליביאנס פחות או יותר עד שהם הוציאו תקליט גוספל, ואז הוא המשיך לדרכו.

ב-98' הוציאו הריטארדס את האלבום הראשון שלהם, "Teenage Hate", ומאז הם הוציאו עוד שלושה אלבומים, אלבום אחד בהופעה ועוד מלא סינגלים ואי.פיז, ואפילו נסעו להופיע באירופה כשג'יי היה בן 18. עד אז נראה לי שכבר היו חברים בלהקה.

אחרי זה הוא ניגן בעוד מיליון להקות, כמו Terror Visions, Destruction Unit ו- Final Solutions, והוציא אלבומים וסינגלים לבד או איתם, בכל מיני לייבלים, וגם בלייבל הפרטי שלו Shattered Records. ההרכב המרכזי שהוא היה חבר בו, מלבד הריטארדס, היה הרכב הסינת'-פאנק Lost Sounds שהקים ב-99' עם חברתו דאז, אלישיה טראוט, למרות שהוא לא היה כל כך בעניין של סינתים, חוץ מ-Devo. החברה התעצבנה עליו שכל מה שהוא עושה זה להשתולל, להתפשט ולצרוח על הבמה בזמן שהיא מנגנת קלידים, אז הוא נרגע והתחיל להתרכז קצת יותר במוזיקה. הלוסט סאונדס הוציאו ארבעה אלבומים, ועוד אי.פיז, סינגלים, אוספים וכל מיני.

למרות שהוא משתוללן, הספק העבודה של הבחור מטורף. הויכוח הנצחי בין כמות לאיכות מיותר כשזה מגיע לאמנים מהסוג של ריטארד. בתור בן אדם היפראקטיבי שבטח יש לו איזו הפרעת קשב עם ראשי תיבות, צורת העבודה הכאוטית הזאת היא היחידה שמתאימה לו. הוא מסוג המוזיקאים שאצלם האיכות צומחת מתוך הכמות. הבנאדם מקיא שירים, וזאת הדרך היחידה שהוא יכול לעשות את זה. זאת גם הדרך היחידה שהשירים האלה יכולים להישמע כמו שהם נשמעים. שירים שאתה מקיא אף פעם לא יישמעו כמו שירים שאתה שובר עליהם את הראש.

באמצע העשור הנוכחי מרבית הלהקות שריטארד היה חבר בהן התפרקו והוא פנה למה שאנשים רציניים קוראים "קריירת סולו", במסגרתה הוא מופיע ומקליט בקצב, כרגיל. הוא עדיין מקיא, אבל מה שיוצא לו עכשיו הוא הרבה יותר פופי. נראה לי שהוא התחיל לאכול אוכל יותר צבעוני. הוא עדיין כותב ומקליט בקצב רצחני, אבל מבחינה מוזיקלית כבר לא מדובר בבלגן המתפרץ של הריטארדס. הרוב עדיין מהיר ותקיף, אך מהודק, מלודי ולהיטי.

לפני שנתיים הוציא ג'יי ריטארד את אלבום הסולו הראשון שלו, "Blood Visions", בלייבל In the Red, שגם הביא לו הצלחה והכרה שלא זכה להן קודם. הוא כתב, הפיק והקליט אותו לבד, כשהוא מנגן בכל הכלים. קראתי שהוא מאוד מרוצה מהאלבום ומגדיר אותו בתור האלבום הראשון שהוא עשה בתור אדם מבוגר. ויש לו ממה להיות מרוצה - זה אלבום פאנק אדיר ומהודק כמו תחת של תינוק, שהוא קודם כל אלבום פופ.

בכלל ג'יי ריטארד גילה שההתמדה משתלמת. הוא כבר לא מקליט על טייפ 4 ערוצים אלא השתדרג למכונה דיגיטלית עם 24 ערוצים, הוא חתם על חוזה עם לייבל האינדי הנחשב מטדור, ובמהלך סיבובי ההופעות שלו הוא כבר לא ישן על רצפות של אנשים ואוכל רק ג'אנק, אלא משתכן במלון ואוכל כמו שצריך (אמרתי לכם שמשהו בתזונה שלו השתנה). אבל לא כולם מרוצים מההתקדמות שלו, ומעריץ ותיק של הריטארדס התנפל עליו והשפריץ לו וודקה בעין במהלך הופעה כי הוא עלה לבמה עם גיטרה אקוסטית (בדרך כלל הוא עולה עם גיטרה משולשת). זה נגמר בזה שריטארד נתן לו בוקס.

בגלל שג'יי ריטארד מוציא תקליטים כמו משוגע, גם יוצא לו אוסף כל יומיים. עכשיו יש לו אוסף חדש, שמאגד את הסינגלים שלו מ-2006 ו-2007, ומתוך 17 השירים בו רק ארבעה לקוחים מ"Blood Visions", אך נמצאים כאן בגרסאות אחרות. האוסף החדש מתחיל בצורה קצת מעצבנת עם שבירת זכוכית והסינגל "Night of Broken Glass", שנשמע קצת יותר מדי כמו גראז' של היפסטרז, אבל יש בו מכל טוב, ולא מעט שירים בונבון. אני אוהבת במיוחד את להיט הסול (במובן הרחב של המילה) "All Over Again", את ההמנון "Hammer I Miss You" ואת "Don't Let Him Come Back" שנשמע כמו ריצ'רד הל עושה קאבר לשיר רוקנרול מהפיפטיז.

הבנאדם מערבב בסינגלים האלה את כל הפאנק שבא לפניו - הבריטי והאמריקאי, הסטריט והארטי, המודע לעצמו והפרימיטיבי, הפרוטו והפוסט - וגורם לו להישמע כאילו הוא המציא את הז'אנר לפני חמש דקות. בנוסף לשילוב של פאנק וגראז' יש באלבום גם רוקנרול, ניו ווייב ופאוואר פופ, כשהכל עובר דרך פילטר הלואו-פיי והאטרף של הריטארד.

בהמשך השנה אמור לצאת לו עוד אוסף, המורכב מהסינגלים שיוצאים לו השנה במטדור. יש למה לחכות.

ג'יי ריטארד, "Singles 06'-07''"
(In the Red)