למרות שטל מן, האחראית על קטעי הקישור בין התכניות בערוץ 1, התקשתה להסביר לילדים בבית מה משמעות האייטיז ולמה כל כך טוב לחזור אליהם (היא אמרה שהאייטיז זאת התקופה שהיתה לפני עשר שנים ושכולם היו לבושים נורא מוזר אבל בגלל שאופנת האייטיז חזרה הם בעצם היו לבושים לא כל כך מוזר), החליט הערוץ הראשון בפרץ נוסטלגיה פתאומי לתת לצופים בבית הזדמנות נוספת לראות את אורלי ויינרמן בתקופה בה היא היתה מסוגלת לעשות שפגט וגלגלונים.
היות שבערוץ 1 לא ממש נדיבים כשזה מגיע למשלוח קלטות פרומו, אני מבססת את ממצאי אך ורק על הפרק הראשון של "החופש האחרון" - בכיכובם של צעירי ת"א מודל 89' - ששודר בשבוע שעבר, ועל כך אני מתנצלת, אך נדמה שהפרק הראשון סיפק לי די והותר רמזים לעתיד לבוא.
כמו שטל מן בכל זאת הסבירה, הסיבה לראות היום שוב את "החופש האחרון" היא ש"זה כל כך כיף לראות איפה כולם התחילו". ומה שעוד יותר כיף זה לראות איך אף אחד (כמעט) לא השתנה. למי שלא זוכר או מתבלבל עם "לא כולל שרות", "עניין של זמן", "תופסים ראש" ושאר התוכניות שאיגדו יחדיו חבורה של צעירים מוכשרים (עם או בלי מנטור מבוגר) להרפתקאות חוג-דרמה שמשודרות בטלוויזיה, הקונספט של "החופש האחרון" הוא חבורת נערים בין שביעית לשמינית, כמו שקראו לזה אז, שבמקום "ללכת לים ולתפוס חתיכות" (גירסת יאיר לפיד התסריטאי - לאיך שהצעירים מדברים), תקועים כל הקיץ עם דן תורג'מן בתור מדריך דרמה במטרה להעלות הצגה בתחילת שנת הלימודים. וכדי להוסיף קצת פלפל לסיטואציה, הם מבתי ספר שונים ולא מכירים אחד את השני - עובדה שתורמת לפוטנציאל הרומנטי כמו גם לחיכוכים על רקע מעמדי.
ראוי לציין שלמרות שהם לא מכירים אחד את השני, ברגע שאורלי ויינרמן נכנסת לאולם בשמלת מיני ירוקה ואיחור אופנתי כולם יודעים לזעוק את שמה בהתלהבות המלווה בשריקות ומחיאות כפיים, ממש כאילו השנה היא שנת 2001 וכולם קראו על מעלליה במדור הרכילות של "פנאי פלוס". גם בימי התיכון, מסתבר, שמה של אורלי הלך לפניה מצפון ת"א ועד דרומה, ומה שהכי מדהים זה שהקול שבקע מקולה של תלמידת התיכון אורלי ויינרמן היה לא אחר מאשר קולה של עוגן.
"החופש האחרון" כולל שילוב משונה של עלילה, מערכונים, דינמיקה קבוצתית, ריקודי ג'ז א-לה ג'וקי ארקין ועיבודי שירים בסגנון "שישאר בינינו". כמו בסרט נעורים תקני של ג'ון היוז, כל תלמיד מציג טיפוס אחר. אורן שאבו הוא המורד הכריזמטי עם משקפי השמש שנואם נאומים אנטי-קונפורמיסטיים, שרית וינו-אלעד היא הבחורה המסכנה שאף אחד לא שם לב אליה ולכן היא שרה שיר עצוב בטרנינג תוך שהיא מחבקת תקליט של גידי גוב. אבל בעצם אתם לא צריכים את ההסבר הזה: אתם יודעים מי הם היום, אי לכך אתם יודעים מי הם היו אז.
ולסיום, הפרס לאדם שדווקא כן השתנה במהלך השנים הולך לניר פרידמן, שגידל תלתלי ביסלי ופיתח קוליות שעליה ג'ינג'ים באייטיז יכלו רק לחלום. לעומת זאת, הפרס לאדם שלא השתנה ולו במקצת (מעבר להזדקנות העור הטבעית) הולך לדן תורג'מן. כמו היום, גם בימים ההם הבנאדם פשוט מסרב לחייך. לא כשהוא סוף סוף משיג את עופרה שלו, ולא כשהוא אומר לשאבו: "זה דווקא יופי של קטע".
* "החופש האחרון" משודרת בערוץ 1 בראשון עד חמישי בשעה 17:37
בראש של ג'וקי
28.10.2001 / 10:17