הוידוי האנושי מול מצלמה, במקום בתאי כנסייה חשוכים, הוא לא רעיון מקורי בעידן הסלולרי-לכל-ילד והסדרה הדוקומנטרית החדשה של ערוץ 8, "שירת החטאים", סובלת מכך מאד; לאנשים המשתתפים בה, חלקם מוכרים ורובם לא (מצפייה בשלושת הפרקים הראשונים, הניסיון לתאר את הסדרה כ"סלבריטאים מתוודים" היא חטא אחר, הונאה שמו) כמעט ואין מה להוסיף על תחושות כמו גאווה, קנאה וזעם, נוכח העיסוק בחטאים אלו, בתרבות וביצירה, יותר מ-3,000 שנה. גם הניסיון לפרק כל חטא למרכיביו (גאווה ויהירות פיננסים לעומת גאווה מקצועית, קנאה יצירתית וקנאת אם ובתה) לא מוציא מהמרואיינים תובנות שטרם נשמעו באוקיאנוס שבין ג'רי ספרינגר למוספי סוף השבוע. בנוסף, היעדרו הכמעט מוחלט של רקע כלשהו על המרואיינים, מקשה על ההבנה עד כמה קשות התחושות אותן מתארים המתוודים. כך למשל, אם הצופה אינו יודע שהסופרת שהרה בלאו שאל הופעתה המדהימה בפרק הקנאה עוד נשוב גדלה במגזר הדתי, שם נהוג להתחתן בזמן שבמגזר ההחילוני עסוקים בלצאת שבת, אי אפשר להבין את הקושי אותו עברה הרווקה בלאו, בחתונת אחותה הצעירה ממנה. הבעיה הופכת מעיקה ממש כשדווקא חיים צינוביץ' זוכה לשחזור הרגע הבלתי נשכח שבו חשף את עצמו כ"שרוף". האם כיוון שצינוביץ' זכה לקטעי ארכיון זמינים, ראוי שהצופים יזכרו למה הוא טיפוס "זועם" ואילו שאר המשתתפים לא? ולא. שיר כמו "תן לו בראש" הוא לא זעם ולא אלימות. הוא סתם שיר רע.
סינג סיטי
נראה כי יוצרת "שירת החטאים", תימי לויסלע מבינה ולא מבינה, את ההיעדר המקוריות של הז'אנר ולכן בחרה לעקוף אותו על ידי צעד וירטואוזי שבמסגרתו רוב המרואיינים שרים טקסט שכתבו בעקבות החטא. התחכום התסריטאי הזה אמנם מציל את "שירת החטאים" מקשקושי תאומות המגדל הפולניות נעמה וטובהל'ה חסין (בפרק הקנאה, אלא מה), אך כל עוד הוא איננו בא על חשבון אורכם של המונולוגים, "שירת החטאים" מכלה זמן ואנרגיה מיותרים לטובת תובנות בנוסח "זעם הופך אותך חסר אונים". במקום להסתמך לגמרי על רגע מרגש מרוב גרוטסקה, כמו זה של המסעדן נרי אבנרי שר על "האולימפוס" של הגאווה, "שירת החטאים" מנסה בכוח לחצוב עוד ווידוי ועוד ווידוי, אחד יותר בוטה ויותר מזעזע מקודמו (הפרופסור שהיכה את ילדיו, הילד שדקר שוטר שהכה את אביו ואמו). אבל המאמץ מיותר. ונועה ירון, שמדברת כמו בספרה רב המכר, אינן סיבות לפתוח את הטלוויזיה. מקסימום עילה לשבור אותם מרוב זעם, שהוא חטא נוראי, אך מוצדק במקרים מסוימים.
אולי מתוך החסרונות שלה, "שירת החטאים" עושה שירות גדול למוזיקה. הרי אם תפקידם של השיר והטקסט הוא לומר את שאינך יכול להביע, לחשוב במקומך על המקומות בהם תמיד חלמת לבקר, "שירת החטאים" מוכיחה שבכוחו של כל אדם - יהא קולו נוראי ככל האפשר לעשות זאת. בנוסף, אם הוידויים הפרונטאליים הופכים מיותרים כמו החטא עצמו, התוצאה המיידית היא הכתרת האמנות ככלי הביטוי האפקטיבי ביותר של האדם הפשוט, שהרי לא יעזור המונולוג המרהיב של בלאו על "הקנאה כאחותה של הדרייב" וגם לא חילופי החידודים בינה לבין הסופר ומבקר הספרות הנהדר, אריק גלסנר, על החמיצות שבאירועי השקת ספרים; כולם התגמדו לעומת הרגע שבו בלאו עמדה ביער ושרה בקול מלא דמעות, על חוסר היכולת להכיל את עצמך מרוב רצון נואש להיות מישהו אחר, גרוע מכך, לדמות האידיאלית הזו יש פנים מתחלפות ללא הרף. אני מודה שבאותם רגעים חשבתי על שני דברים. ראשית, קול באישה ערווה, זו הלכה מטומטמת ושנית, אני מקנא בשהרה בלאו ובניגוד לכל צדקני הגאווה, קנאה זעם וכו' - זה ממש לא מפריע לי.