אלברט האמונד ג'וניור מוציא יופי של אלבומי סולו ובכל זאת, הוא לא מצליח להיות יותר מאשר הגטיריסט-ההוא-מהלהקה-המדהימה-ההיא. את האלבום החדש שלו, "Como Te Llama", הוא פותח עם המשפט "נראה כאילו עבר די הרבה זמן", וכל מה שלי עובר בראש זה שהוא צודק, באמת עבר נצח מאז האלבום האחרון של הסטרוקס - יותר משנתיים וחצי. מאז, האמונד הספיק להוציא כבר שני אלבומים, אבל מה עם האחרים? ג'וליאן קזבלנקס התארח אצל קווינז אוף דה סטון אייג', הקליט לאחרונה אחלה להיט עם פארל וסנטגולד ומדי פעם שומעים על איזשהו פרויקט צד פצפון וחסר דחף של החברים הנוספים. זהו. הסטרוק היחיד שעושה שמות זה האמונד, אבל לצערי, הוא אף פעם לא יהיה הדבר האמיתי.
בעוד שכל שאר חברי הסטרוקס נחשבים לילדים-חארות-מפונקים מהאליטה הניו-יורקית (ומתנהגים בהתאם), האמונד נולד לסינגר/סונגרייטר פעיל, שמשפריץ חומרים מסוף שנות השישים ועד היום (תסתכלו על השם המלא של האמונד ותנחשו איך קוראים לאב). כנראה בגלל זה הוא מרגיש חובה להוכיח את עצמו, להקליט, לרכוש תהילה גם בזכות עצמו. יש לו עם מי להתחשבן.
להאמונד ג'וניור יש שירים טובים, שבנויים טוב ונשמעים מעולה, אלא שמה שהם בעיקר עושים זה געגועים ללהקת האם. בעוד אצל קזבלנקס אף פעם לא הורגש מאמץ בתוך השירה הנונשלנטית שלו, אצל האמונד ג'וניור אי אפשר שלא להריח את הזיעה.
מי שבאלבום הקודם תירץ את דמיון השירה של האמונד וקזבלנקס בכך שהם למדו יחדיו להשתין בסיר, לא יכול להישאר תמים גם אחרי החדש - האמנוד פשוט מעתיק את כל המניירות של קזבלנקס, ובכך נכנס עמוק יותר לצלו. חבל, כי אפילו שהתוצר הוא כיפי ומרגש (כן כן, מרגש. תקשיבו לפופ הממכר של "In My Room") נדמה שאם ישיל מעליו את שלשלאות הסטרוקס, יתגלה בפנינו יוצר מקורי ומעניין שלא נשמע כגרסה פחות מוצלחת של מישהו אחר.
רוצה להיות כוכב
אם באלבום הקודם שלו, "Yours To Keep", האמונד דאג להבהיר בעזרת מלודיות עדינות והתכתבות עם הביץ' בויז, שמדובר רק בפרוייקט צד גחמני, שלא ממש נוגס בפלח השוק של הסטרוקס, בחדש הוא מתנהג כאילו הלהקה כבר לא קיימת; כולם מוזמנים לבזוז את השלל שהשאירו אחריהם ועדיף הוא מאחרים. העובדה שהאלבום הבא של הסטרוקס נמצא בערפל רק מחזקת את הטענה שהסטרוקס הגיעו לסופם, והאמונד מנסה להמשיך את המורשת בעצמו.
תקשיבו למשל לאקפלה בת שבע הדקות של "Spooky Couch" - פתאום, כשהאמונד לא מצמיד את קולו לשיר, מתגלה נפש עדינה והבנה מוזיקלית מתקדמת יותר משל קזבלנקס. בשני שירי הסיום, "Miss Myrtle" הפיפטיזי ו-"Feed Me Jack Or: How I Learned To Stop Worrying And Love Peter Sellers" - שהוא סוג של בלדה רכה ויבבנית גם כשהמיני-דיסטורשן מופיע - האמונד שוב מצליח להראות זווית אישית קצת שונה. למרבה הצער זה לא מספיק. האמונד לא באמת מעוניין לצאת להרפתקאות חדשות ועמוקות יותר. הפוזה של כוכב הרוק קוסמת לו מדי, סביר בגלל ששהה כל כך הרבה שעות לצד הכריזמה האינסופית של קזבלנקס. הלוואי והוא היה מבין שבכדי שאבק הכוכבים של הסטרוקס יגע בו שוב, הוא יהיה חייב להשקיע את כוחותיו בכדי לגרור את החברים הישנים לאולפן.
אלברט האמונד ג'וניור, "Como Te Llama"
(BNE)
עוד בוואלה!
תותחיות
בניגוד לעצלנות של הסטרוקס, קיימים הרכבים מצוינים שלא מפסיקים לירוק לנו חומרים איכותיים לעין. דוגמאות טובות לכך אלו CSS, שכתבתי עליהן כאן שבוע שעבר ו-Los Campesinos! שהתייחסתי אליהם יותר מדי פעמים בשנה האחרונה (אז עוד פעם אחת לא תהרוג אף אחד). לשניהם יצאו שירים חדשים בימים האחרונים, והם כל כך טובים שאתם חייבים אותם לעצמכם בכדי להתחיל את השבוע כמו בני אדם.
קצת בגלל האהבה שהפגינו לניינטיז באלבום החדש שלהם והרבה לכבוד ההופעה של הברידרס בסוף השבוע הקרוב, CSS הצדיעו לישראל והקליטו גרסת כיסוי ל-"Cannonball". אין מה לומר, הגיע לשיר הזה רענון. בעיקרון, הקאבר האדיר הזה הוא בי-סייד של הסינגל "Left Behind", אבל אתם יכולים פשוט להקליק למטה בשביל סיפוק מיידי.
Los Campesinos! מצידם כנראה הרגישו קצת רע מהעובדה שהאלבום שלהם הכיל בעיקר שירים מאי-פיז קודמים, ובגלל שהם סופר-חרוצים (תזכרו, הם צצו לפני עשר דקות) הם כבר הספיקו להוציא מאז כבי-סיידים גרסאות כיסוי לדירהוף וקאסיוטון פור דה פיינפולי אלון, ועכשיו לתת לנו את "How I Taught Myself To Scream" - שיר שלא יהיה על האלבום המלא הבא והשני שלהם השנה (!) שייצא בנובמבר. אם השיר הזה והגיטרות הרועמות שלו לא יגרום לכם להתאהב בחבורה הזו אפילו יותר, אתם כנראה אנשים תמוהים ורציניים מדי.
