קראו את הפרק הראשון של "הצופן האלכסנדרוני"

דניאל נו?קס נמנם להנאתו בחרטום הסירה, כשהנערה באה ונעמדה בהתגרות מכוונת בינו לבין שמש אחר הצהריים. הוא פקח את עיניו ונשא מבטו מעלה בחשש מסוים כשראה מיהי, משום שמקס הבהיר לו שהיא שייכת עתה לחסן אל-אסיוטי, ולחסן היה מוניטין מרשים ומוצדק בעליל של אלימות, בעיקר כלפי כל מי שהעז לפלוש לשטחו. "כן?" שאל.

"אז אתה באמת בדווי?" פתחה הנערה בשטף. "זאת אומרת, מקס הזה אמר שאתה כאילו בדווי, אבל כאילו אתה לא נראה כזה. זאת אומרת, אל תבין אותי לא נכון, אתה קצת כן נראה כזה, זאת אומרת צבע העור שלך והשיער והגבות, אבל-"
אין פלא שהיא משכה את עינו של חסן, חשב נוקס בעודה מפטפטת. הוא נודע בחיבתו לבלונדיניות צעירות, ולצעירה הזאת היה חיוך מקסים, עיני טורקיז מפתיעות, עור נאה מנוקד בקומץ נמשים חיוורים ושרידים ורדרדים של פצעונים, וגזרה דקה שהובלטה היטב בביקיני בצבעי ירוק-ליים וצהוב-לימון. "אמא של אבא שלי היתה בדווית," אמר כדי לחלצה מהתסבוכת שאליה נקלעה. "זה הכול."

"וואו! סבתא בדווית!" היא פירשה את דבריו כהזמנה ל?ש?ב?ת. "איך היא היתה?"

נוקס התרומם על מרפק אחד וצמצם את עיניו כנגד השמש. "היא מתה לפני שנולדתי."

"אוי, אני מצטערת." קווצת שיער בלונדינית לחה נשמטה על ל?ח?ייה. היא אספה את שערה לאחור בשתי ידיים והחזיקה אותו במעין קוקו, כך שהחזה שלה הזדקר כלפיו. "אז גדלת פה? במדבר?"

הוא הביט סביבו. הם ישבו על סיפון סירת הצלילה של מקס סטראטי, שנקשרה לחבל רתיקה במעמקי ים סוף. "איזה מ?דבר?" שאל.

"צ?ק!" היא חבטה על חזהו בתנועה משועשעת. "הבנת אותי!"
"אני אנגלי," אמר.

"הקעקוע שלך מוצא חן בעיני." היא העבירה את אצבעה על הכוכב בעל שש-עשרה הפינות שקועקע בצבעי כחול וזהב על שריר זרועו הימנית. "מה זה?"

"כוכב ו?ר?יינ?ה," ענה נו?קס. "סמל של הארגיאדים."

"מי?"

"משפחת המלוכה של מקדוניה הקדומה."

"מה? כאילו כמו אלכסנדר מוקדון?"

"יפה מאוד."

היא עיקמה את אפה. "אז אתה מעריץ שלו? תמיד שמעתי שהוא היה סתם בריון שתיין."

"אז שמעת לא נכון."

היא חייכה כמתענגת על הזלזול בדעתה. "אז קדימה, ספר לי."
נוקס קימט את מצחו. איך להתחיל בכלל לתאר אדם כמו אלכסנדר? "הוא הטיל מצור על עיירה אחת שקראו לה מו?לטאן," אמר לה. "זה היה לקראת סוף מסעות הכיבושים שלו. לחיילים שלו נמאס להילחם. הם רצו רק לחזור הביתה. אבל אלכסנדר אפילו לא חשב על אפשרות כזאת. הוא היה הראשון שעלה על החומה. המתבצרים הצליחו להדוף את כל שאר הסולמות של התוקפים, כך שהוא היה תקוע שם לבד. כל בן אדם נורמלי היה קופץ למקום בטוח, נכון? את יודעת מה אלכסנדר עשה?"

"מה?"

"הוא קפץ פנימה, לתוך השטח המבוצר. לבד לגמרי. זאת היתה הדרך הוודאית היחידה לגרום לאנשים שלו לבוא אחריו." וכך הם אכן עשו. הם קרעו את המצודה לגזרים כדי לחלץ אותו, והגיעו אליו ברגע האחרון. הפצעים שספג באותו יום גרמו ככל הנראה למותו בסופו של דבר, אך הם תרמו גם לאגדה שנרקמה סביבו. "הוא התפאר שיש לו צלקות בכל מקום בגוף, חוץ מאשר בגב."

היא צחקה. "הוא נשמע פסיכי."

"אלה היו ימים אחרים," אמר נוקס. "את יודעת, כשהוא לקח בשבי את אמו של הקיסר הפרסי, הוא פרש עליה את חסותו באופן אישי. אחרי שהוא מת, מרוב עצב היא הרעיבה את עצמה למוות. שימי לב, לא אחרי שהבן שלה מת אלא אחרי שאלכסנדר מת. זה לא משהו שעושים בשביל פסיכופת."

"אהה," אמרה הנערה. היה ברור שהיא מיצתה את השיחה על אלכסנדר. היא התרוממה על ברכיה, הניחה את כף ידה השמאלית על הסיפון מאחורי נוקס, ורכנה מעליו אל הצידנית האדומה-לבנה. היא הסירה את המכסה ובחנה את כל הבקבוקים והפחיות בפנים בחיפוש אחר משהו קר. היא לא נחפזה, ושדיה התנדנדו בחופשיות בתוך החלק העליון הרפוי של הביקיני שלה כל אותו הזמן. הם הוצגו לראווה במיטבם עם פטמות ורודות כניצני פרחים. נוקס הרגיש לפתע יובש קל בפיו. הידיעה שמתגרים בו לא מנעה ממנו להתגרות. אבל זה הזכיר לו בעוצמה רבה גם את חסן, ולכן הזעיף את פניו והפנה את מבטו. היא חזרה והתיישבה בחבטה, עם בקבוק פתוח בידה וחיוך קונדסי על שפתיה. "רוצה קצת?" שאלה.

"לא תודה."

היא משכה בכתפיה ולגמה מהבקבוק. "אז מה, אתה מכיר את חסן כבר הרבה זמן?"

"לא."

"אבל אתה חבר שלו, נכון?"

"אני מקבל ממנו משכורת, חמודה. זה הכול."

"אבל הוא כשר, נכון?"

"זאת לא בדיוק הדרך הכי חכמה לתאר מוסלמי."

"הבנת למה התכוונתי."

נוקס משך בכתפיו. היא איחרה את ההזדמנות להשתפן. חסן קטף אותה במועדון לילה, לא בכנסייה. אם לא בא לה עליו, היא היתה צריכה להגיד לא; פשוט וקל. יש הבדל בין תמימות לטיפשות. היא הרי ידעה איך היא משתמשת בגופה?.

באותו רגע הופיע מקס סטראטי מעבר לשורת התאים. הוא ניגש אליהם בהילוך נמרץ. "כן, מה קורה פה?" שאל בצינה מקפיאה. הוא בא לשארם א-שייח לחופשה לפני עשרים שנה ולא חזר הביתה מאז. מצרים היטיבה איתו; הוא לא רצה לסכן הכול בכך שירגיז את חסן.

"סתם מדברים," אמר נוקס.

"על חשבון הזמן שלך, בבקשה, לא שלי," אמר מקס. "מר אל-אסיוטי רוצה להוציא את אורחיו לצלילה אחרונה."
נוקס קם על רגליו. "אני אכין הכול."
גם הנערה קמה בקפיצה ומחאה כף בהתלהבות מעושה. "יופי! לא חשבתי שנרד שוב."

"אני חושב שאת לא תצטרפי אלינו, פיונה," אמר לה מקס ביובש. "אין לנו מספיק מכלים. את תישארי כאן עם מר אל-אסיוטי."

"אה." לפתע נראתה מבוהלת, כמו ילדה. היא הניחה את ידה על זרועו של נוקס כמגששת. הוא התנער ממנה והלך בכעס לעבר הירכתיים, ששם נשמרו חליפות הצלילה, הסנפירים, השנורקלים והמשקפות בשורת ארגזי פלסטיק, ליד מתקן הפלדה שבו הוחזקו מכלי החמצן. מבט חטוף אישר את מה שנוקס כבר ידע ממילא; היו מכלים מלאים בשפע. פתאום הרגיש מתח בעורפו. הוא חש בעיניו של מקס הקודחות בגבו וכפה על עצמו שלא להביט לאחור. הנערה לא היתה בעיה שלו. היא היתה מספיק מבוגרת לדאוג לעצמה. לא היה לו שום קשר אליה; שום מחויבות. הוא קרע את התחת כדי להתבסס במקום הזה; לא היתה לו שום כוונה להשליך הכול לעזאזל רק בגלל איזו נערה קלת דעת, שלא העריכה נכון את מחיר ארוחת הצהריים שלה. הצידוקים שסיפק לעצמו לא שיפרו בהרבה את הרגשתו. הוא הרגיש בחילה במעמקי בטנו כשרכן ליד הארגזים והתחיל לבדוק ציוד.

"הלו!" קראה ג?ייל ב?ו?נאר. "יש כאן מישהו?"

היא חיכתה בסבלנות לתשובה, אך שום תשובה לא נשמעה. כמה מוזר. כ?ריסטו?ס אמר מפורשות שא?ל?נ?ה רוצה עזרה בתרגום או?סטר?קו?ן, אבל לא היה שום זכר לה או לטנדר שלה; ומחסן הממצאים שבו עבדה בדרך כלל היה סגור. ג?ייל הרגישה עקצוץ נדיר של רוגז. היא לא הוטרדה מההליכה של חמש-עשרה הדקות מן האתר השני; אבל בזבוז הזמן שלה הפריע לה בהחלט. אולם אז הבחינה כי דלת הצריף פתוחה מעט, דבר שלא קרה מעולם, לפחות לא כשג?ייל שהתה במקום. היא הקישה על הדלת, פתחה אותה והסתכלה פנימה בעזרת אור השמש המועט שהסתנן. על הקירות הפנימיים היו שורות של מדפים עמוסי פנסים, פטישים, מכושים, סלים, חבלים ושאר פריטי ציוד ארכיאולוגי. היה גם חור רבוע ואפל ברצפה, שממנו הזדקר קצהו העליון של סולם עץ.
היא רכנה מעל החור, הניחה את ידיה בצדי פיה וצעקה פנימה, אך לא היתה תשובה. היא חיכתה כמה שניות וקראה שוב. כשלא שמעה דבר גם הפעם היא קמה על רגליה, הניחה את ידיה על מותניה וחככה בדעתה. אלנה קולוקטרוניס, שעמדה בראש החפירה הזאת מטעם אא"מ - האגודה הארכיאולוגית המקדונית, היתה אחת מאותם מנהיגים שפקפקו בכישוריהם של כל הכפופים להם ועל כן ניסו לעשות הכול בעצמם. היא התרוצצה ללא הרף, נהגה תדיר לעזוב משימה אחת באמצע כדי לטפל באחרת. אולי זה מה שקרה פה. או אולי היתה סתם אי-הבנה בנוגע להודעה. הבעיה היתה שעם אלנה לא יכולת לעשות את הדבר הנכון אף פעם. אם הלכת לחפש אותה, היית צריך להישאר במקומך. אם נשארת, היא היתה רותחת על שלא באת לחפש.

גייל התכופפה שוב, על ירכיים ושוקיים שכאבו אחרי יום עבודה ארוך, וקראה אל תוך החור בפעם השלישית. היא התחילה לדאוג קצת. ומה אם אלנה נפלה? היא הדליקה פנס, אבל הפיר היה עמוק ואלומת האור אבדה בעלטה בתוכו. לא יזיק אם היא תבדוק. גבהים גרמו לה אי נוחות, ולכן לקחה נשימה עמוקה כשהניחה את ידה על הסולם והציבה בהיסוס רגל אחת על השלב העליון, ואז על השלב שמתחתיו. כאשר חשה בטוחה החלה לרדת בזהירות. הסולם השמיע חריקות, וכך גם החבלים שריתקו אותו לקיר. הפיר היה עמוק יותר מכפי שתיארה לעצמה - אולי שישה מטרים. בדרך כלל אי אפשר לרדת לעומק כזה בדלתא בלי להגיע למפלס מי התהום. אבל האתר הזה היה בראש גבעה, בטוח מפני ההצפה השנתית של הנילוס. וזאת היתה אחת הסיבות לכך שהיה מיושב בימי קדם. היא קראה שוב בקול. ושוב שקט מוחלט, פרט לקול נשימותיה שלה שהועצם בחלל הצר. זרזיף של אדמה שהתפוררה צנח לידה. הסקרנות החלה לגבור על החשש. היא שמעה לחישות על המקום הזה, כמובן, אם כי אף אחד מעמיתיה לא העז לדבר עליו בפומבי.

היא הגיעה לתחתית סוף סוף. פיסות בזלת, גרניט וקוורץ נמעכו בקולות פצפוץ תחת רגליה, כאילו היו שם פסלים עתיקים שנותצו לרסיסים והופלו ארצה. מעבר צר הוביל שמאלה. היא השמיעה עוד קריאה, אך הפעם בקול שקט יותר, בתקווה שלא תישמע תשובה. הפנס שלה התחיל לרצד ולגמגם עד שכבה כליל. היא הקישה בו על סלע והאור בקע שוב כמו אגרוף שנפתח. רגליה החריקו על רסיסי האבן כשהתקדמה. היא ראתה ציור על הקיר השמאלי, צבעיו עזים להפליא. היה אפשר לראות שניקו אותו, אולי אף חיזקו את הצבעים. נראתה בו דמות כמו-אנושית בפרופיל, לבושה כחייל אך בעלת ראש ורעמה של זאב אפור. בידה השמאלית החזיקה א?ל?ה, ובימנית מוט של דגל צבאי שבסיסו נטוע בין רגליה, והדגל הארגמני מתנופף לצד הכתף הימנית על רקע שמי טורקיז.

אלים מצריים קדומים לא היו המומחיות של גייל, אבל היא ידעה מספיק כדי לזהות את ו?פ-ו?ה-ו?ט, אל-זאב שהתמזג מאוחר יותר עם אלים אחרים והתגלגל לדמותו של אנוביס, הת?ן. הוא זוהה בעיקר כסייר ההולך לפני הצבא, ודמותו הוצגה לעתים קרובות על הדגלים שכונו ש?דש?ד - נס הצבא המצרי שכמוהו החזיק בציור. משמעות שמו היא "פותח הדרכים", ולכן קיבל הרובוט המיניאטורי, שתוכנן במטרה לחקור את פירי האוורור המסתוריים בפירמידות הגדולות, את השם Upuaut - איות אחר של שמו. למיטב זיכרונה של גייל, הוא יצא מהאופנה בתקופת הממלכה האמצעית, בסביבות 1600 לפנה"ס. לאור זאת, סביר להניח שהציור הזה נוצר לפני יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנה. אבל הש?דש?ד שהחזיק ופ-וה-וט סיפר סיפור אחר. כי הסמל שהונצח עליו היה ראשו וכתפיו של צעיר יפה תואר, שהבעת אושר עילאי על פניו המופנות מעלה כמו איזו מדונה מימי הרנסנס. היה קשה לקבוע בוודאות מתי רואות עיניך דיוקן של אלכסנדר הגדול. הוא הותיר חותם כה עמוק על האיקונוגרפיה הקלאסית, עד שאנשים שאפו להיראות כמוהו גם אחרי מאות שנים. אבל גם אם זה לא היה אלכסנדר עצמו, הרי שהדיוקן הזה הושפע ממנו ללא כל ספק, ולכן ברור שאי אפשר לתארך אותו לפני 332 לפנה"ס. מה שמעלה את השאלה המתבקשת: מה לעזאזל הוא עושה על דגל שמניף בידו ופ-וה-וט, יותר מאלף שנה אחרי שופ-וה-וט נעלם מן הנוף?

היא דחקה את החידה לירכתי מוחה והמשיכה בדרכה בעודה ממשיכה למלמל את שמה של אלנה, אם כי זה היה תירוץ בלבד למקרה שתיתקל במישהו. הפנס שוב כבה והטיל על המקום חשכה מוחלטת. היא טפחה עליו פעם נוספת והוא חזר והתעורר לחיים. היא עברה על פני ציור נוסף; זהה לראשון, עד כמה שהצליחה לראות, אם כי עדיין לא נקי לגמרי. סימני חריכה החלו להופיע על הקירות, כאילו השתוללה כאן פעם שרפה אדירה. היא הבחינה בחטף בנצנוץ של שיש לבן לפניה, ובשני זאבי אבן שרבצו בדריכות. עוד זאבים. היא קימטה את מצחה. כשכבשו המקדונים את מצרים, העניקו לרבות מן העיירות שמות יווניים למטרות מנהליות, ובמקרים רבים ביססו את השמות על אלילי פולחן מקומיים. אם ופ-וה-וט היה האליל המקומי כאן, אז אין ספק שזהו -

"גייל! גייל!" הרחק מאחוריה נשמע קולה הצועק של אלנה. "את למטה? גייל!"
גייל מיהרה לחזור לאורך המסדרון. "אלנה?" קראה. "זאת את?"
"מה לכל הרוחות את חושבת שאת עושה שם למטה?"
"חשבתי שנפלת. חשבתי שאולי קרה לך משהו."
"צאי משם," ציוותה אלנה בזעם. "צאי משם עכשיו."
גייל התחילה לטפס. היא לא בזבזה מילים עד שהגיעה למעלה, ואז אמרה בחופזה: "כריסטוס אמר לי שרצית-"
אלנה קירבה את פניה אל מול עיניה של גייל. "כמה פעמים אמרתי לך שהמקום הזה מחוץ לתחום?" צעקה. "כמה פעמים?"
"מצטערת, מיס קו?לו?קטרו?ניס, אבל-"
"מי לעזאזל את חושבת שאת?" פניה האדימו; הגידים בלטו מצווארה כמו סוס במירוץ מפרך. "איך העזת לרדת לשם? איך העזת?"
"חשבתי שנפלת," חזרה גייל בחוסר ישע. "חשבתי שאולי את צריכה עזרה."
"שלא תעזי לקטוע אותי כשאני מדברת."
"אני לא-"
"שלא תעזי! שלא תעזי!"

גייל התאבנה. לרגע שקלה להגיב בהתפרצות. הרי עברו בסך הכול שלושה שבועות מאז שהתקשרה אליה א?לנה בהפתעה מוחלטת וביקשה ממנה, התחננה בפניה, לקחת חודש חופש מפרויקט המילון הד?מו?טי בסורבון ולמלא את מקומו של עוזר לענייני שפות שנפל למשכב. אבל בעולם הזה כל אחד יודע אינסטינקטיבית את שיעור קומתו מול אנשים אחרים, ולג?ייל לא היה שום סיכוי. בפעם הראשונה שא?לנה התפוצצה, זה הותיר את גייל הלומת רעם. העמיתים החדשים שלה פטרו זאת במשיכת כתפיים ואמרו לה שא?לנה מתנהגת כך מאז בעלה מת. היא רתחה כמו פלנטה צעירה מרוב זעם פנימי, שבקע מדי פעם בהתפרצויות של אלימות מותכת, חסרת הבחנה ולעתים מהממת. עם הזמן זה הפך למאורע שגרתי כמעט, משהו שיש להתיירא ממנו ולפייס אותו, כמו חמת זעמם של האלים הקדומים. ולכן היא עמדה בלי לפצות פה וספגה את כל ההערות הצולפניות והנבזיות שהטיחה בה אלנה בנוגע לעליבות כישוריה, כפיות הטובה, הנזק שתחולל ללא ספק התקרית הזאת לקריירה שלה כשתיוודע ברבים, אם כי היא עצמה תעשה כמובן הכול כדי להגן עליה.

"אני מצטערת, מיס קולוקטרוניס," אמרה כששצף התוכחה איבד מעט מזעפו לבסוף. "כריסטוס אמר שרצית לראות אותי."
"אמרתי לו להגיד לך שאני באה אלייך."

"זה לא מה שהוא אמר לי. רק רציתי לוודא שלא נפלת."

"לאן הלכת?"
"לשום מקום. סתם הסתכלתי למטה."

"בסדר," אמרה אלנה בנרגנות. "אז לא נזכיר את זה יותר. אבל אל תגידי מילה לקאסים, אחרת לא אוכל להגן עלייך."

"לא, מיס קולוקטרוניס," אמרה גייל. קאסים, נציג מועצת העתיקות העליונה באתר, נקט חשאיות בנוגע למקום הזה לא פחות מאלנה עצמה. זה יהיה ללא ספק מביך עבור אלנה אם תיאלץ להודות בפניו שהשאירה את הדלת לא נעולה וללא השגחה.
"בואי איתי," אמרה אלנה. היא נעלה את דלת הפלדה והובילה את גייל אל מחסן הממצאים. "יש איזה אוסטרקון שרציתי לשמוע את דעתך עליו. אני בטוחה בתשעים ותשעה פסיק תשעים ותשעה אחוזים בתרגום שלו. אולי תוכלי לעזור לי עם האפס נקודה אפס אחד אחוזים שנשארו."

"כן, מיס קולוקטרוניס," אמרה גייל בהכנעה. "תודה."

"אתה מפגר?" נהם מקס בזעם אחרי שהצטרף לנו?קס בירכתי סירת הצלילה. "יש לך משאלת מוות או משהו? לא אמרתי לך לעזוב את הבחורות של חסן בשקט?"

"היא באה לדבר איתי," השיב נוקס. "מה רצית, שאתנהג אליה בגסות?"

"התחלת איתה."

"היא התחילה איתי."

"זה אפילו יותר גרוע. אלוהים!" הוא הביט סביבו בארשת מפוחדת. עבודה אצל חסן נוטה להשפיע כך על אנשים.
"מצטער," אמר נוקס. "אני אשמור מרחק ממנה."

"כדאי לך. תאמין לי, אם תסתבך עם חסן, אתה והחבר שלך ר?יק יכולים לשכוח מהפרויקט הקטן והמזוין שלכם, מה שזה לא יהיה."
"דבר בשקט."

"אני רק מזהיר אותך." הוא נופף באצבעו כאילו רצה להגיד עוד משהו, אבל אז פנה ממנו והלך.

נוקס צפה בגבו המתרחק. הוא לא אהב את מקס; מקס לא אהב אותו. אבל היה ביניהם קשר משתלם. מקס ניהל בית ספר לצלילה, ונוקס היה מדריך צלילה איכותי ואמין שידע איך להקסים תיירים כך שימליצו עליו למטיילים אחרים שיפגשו במסעותיהם; זאת ועוד: הוא עבד בשביל מעט מאוד כסף. בתמורה לכך הרשה לו מקס להשתמש בסירה ובסונ?ר הסורק-צד שלו לטובת מה שכינה בלגלוג "הפרויקט הקטן" שלו. נוקס חייך באירוניה. אם מקס יגלה אי פעם מה הוא ור?יק מחפשים, הוא יפסיק להמעיט בערכו של הפרויקט ה"קטן".

נוקס הגיע לשאר?ם כמעט שלוש שנים לפני כן. ארבעה שבועות בלבד אחרי הגעתו קרה דבר מה יוצא מגדר הרגיל; הגורם לכך היה בדיוק אותו קעקוע שמשך את תשומת לבה של פיונה. כשישב על החוף ערב אחד והתענג על בירה, ניגש אליו גבר אוסטרלי בעל מבנה גוף מוצק. "אפשר לשבת?" שאל.

"בבקשה."

"אני ר?יק."

"דניאל. אבל כולם קוראים לי נוקס."

"כן. ככה שמעתי."

נוקס לכסן אליו מבט. "למה, שאלת?"

"אומרים שאתה ארכיאולוג."

"הייתי."

"ויתרת על זה כדי להפוך למדריך צלילה?" שאל ריק בפקפוק.

"זה ויתר עלי," הסביר נוקס. "היה לי פיצוץ עם הממסד."

"אה." ר?יק רכן לעברו. "קעקוע מעניין."

"אתה חושב?"

ריק הנהן. "אם אראה לך משהו, זה יישאר בינינו, נכון?"

"בטח," ענה נוקס במשיכת כתפיים.

ריק שלח יד לכיסו והוציא קופסת גפרורים. בפנים, עטוף בצמר גפן, היה גוש זהב בצורת טיפה באורך שניים-שלושה סנטימטרים, עם לולאה בקצה הצר להשחלת תפס או שרשרת. כתמים ורודים זערערים ציפו את המקומות שבהם שויף האלמוג סביבה. בבסיסה היה משורטט בקווים קלושים כוכב בעל שישה-עשר קודקודים. "מצאתי את זה לפני כמה שנים," אמר ריק. "חשבתי שאולי תוכל לספר לי על זה עוד משהו. זאת אומרת, זה הסמל של אלכסנדר, נכון?"

"כן. איפה מצאת את זה?"

"בטח!" נחר ר?יק. הוא לקח את התליון, החזיר אותו ברכושנות לביתו המאולתר ותחב אותו שוב לכיסו. "כאילו שאני מתכוון לגלות לך. נו? יש איזשהו רעיון?"

"זה יכול להיות כל דבר," אמר נוקס. "קישוט לגלימה, לספל, משהו כזה. אולי עגיל."

"מה?" ריק הקדיר את מצחו. "אלכסנדר הסתובב עם עגילים?"

"הכוכב לא מעיד על כך שזה היה שייך לו אישית. רק למשק הבית שלו."

"אה." הוא נראה מאוכזב.

נוקס קימט את מצחו. "ומצאת את זה כאן בר?יף, כן?"

"אהה. למה?"

"זה פשוט מוזר, זה הכול. אלכסנדר לא התקרב לאזור הזה אף פעם. גם לא הצבא שלו."

ריק שוב נחר. "וחשבתי שאמרת שאתה ארכיאולוג! אפילו אני יודע שהוא הגיע למצרים. הוא ביקר במקום ההוא באמצע המדבר."

"האורקל של א?מו?ן בנווה המדבר סיו?וה. כן. אבל הוא לא עבר דרך שארם, תאמין לי. הוא חתך דרך החוף הצפוני של סיני."

"אה. וזה היה הביקור היחידי שלו?"

"כן, חוץ מ..." לבו של נוקס החל פתאום להלום בטירוף בחזהו, כשרעיון פרוע עלה בדעתו. "אלוהים אדירים!" מלמל.

"מה?" שאל ריק בהתרגשות למרא?ה הבעת פניו.

"לא, לא. לא יכול להיות."

"מה? ספר לי."

נוקס הניד את ראשו בהחלטיות. "לא, אני בטוח שזה שום דבר."

"נו באמת, אחי. עכשיו אתה חייב לספר לי."

"רק אם תגיד לי איפה מצאת את זה."

ריק לכסן אליו מבט ממולח. "נראה לך שיש עוד? זה מה שאתה חושב, אה?"

"לא בדיוק. אבל זאת אפשרות."

ריק היסס. "ואתה צוללן, כן?"

"כן."

"לא יזיק לי שותף. זה לא מקום קל כשאתה לבד. אם אני אגלה לך, נחפש יחד, אה?"

"בטח."

"אוקיי. שפו?ך."

"טוב. אבל אתה חייב לזכור שהכול סתם ניחושים. הסיכויים שזה באמת מה שאני חושב שזה-"

"הבנתי אותך. עכשיו שפו?ך."

"הגרסה הארוכה או הקצרה?"

ריק משך בכתפיו. "אני לא ממהר לשום מקום."

"אני צריך לתת לך קצת רקע קודם. אלכסנדר בא למצרים רק פעם אחת בכל חייו, כמו שאמרתי, וגם אז רק לכמה חודשים. דרך צפון סיני לדלתא של הנילוס ומשם דרומה למ?מפיס, עיר הבירה הקדומה, לא רחוק מקהיר. שם היתה ההכתרה שלו. אחר כך הוא חזר שוב צפונה והקים את אלכסנדריה, ומשם מערבה לאורך החוף עד פ??ר?טו?ניו?ן, מ?רס?ה-מ?טרו?ח של ימינו, ומשם ישר דרומה דרך המדבר לסיווה. הסיפור היה שהוא והמלווים שלו הלכו לאיבוד. לפי גרסה אחת, הם כמעט מתו מצמא עד שבאו שני נחשים מדברים שהובילו אותם לנווה המדבר."

"הנחשים המדברים האלה. הם תמיד מופיעים כשאתה צריך אותם."

"אריסטו?ב?ו?לו?ס מספר סיפור שיותר מתקבל על הדעת - שהם עקבו אחרי זוג עורבים. אם תצא למדבר, כמעט בטוח שתראה באיזשהו שלב כמה עורבים חו?מי צוואר. אלה פחות או יותר הציפורים היחידות שרואים בהרבה מקומות. לעתים קרובות הם מסתובבים בזוגות. והם גם חצופים, הממזרים; אם הם לא מצליחים למצוא נחשים או ארבה כדי לאכול, אין להם בעיה לחטט במחנה שלך ולחפש שאריות לפני שהם חוזרים לנווה המדבר הכי קרוב. כך שאם תעקוב אחריהם..."

ריק הנהן. "כמו דולפינים בים החול."

"אפשר להגיד את זה ככה," הסכים נוקס. "בכל אופן, הם הביאו את אלכסנדר לסיווה, ושם הוא התייעץ עם האורקל, ואחרי זה יצא עוד פעם למדבר; אבל הפעם הוא פנה מזרחה לאורך נתיבי השיירות אל נווה המדבר ב??ח?ר?יי?ה, שיש בו מקדש מפורסם לכבודו, ואז בחזרה לממפיס. וזה הכול, פחות או יותר. אחרי זה הוא שוב הלך לכסח את הפרסים. אבל בסוף, אחרי שהוא מת, החזירו אותו למצרים לקבורה."

"אהה! ואתה חושב שזה מאז?"

"אני חושב שזה אפשרי. אתה חייב לזכור משהו. מדובר כאן באלכסנדר הגדול. הוא הוביל שלושים אלף מקדונים בצליחה של מצר ה?ל?ספ?ו?נטו?ס כדי לנקום על הפלישה של חשיארש ליוון, אף על פי שידע שיעמדו מולו צבאות גדולים פי עשרה. הוא האכיל את הפרסים חצץ לא פעם ולא פעמיים אלא שלוש פעמים, ומשם פשוט המשיך הלאה. הוא נלחם באינספור קרבות וניצח בכולם, עד שהפך לאיש החזק ביותר שנראה אי פעם בעולם. כשהחבר הכי טוב שלו ה?פ?סטיו?ן מת, הוא שלח אותו לדרכו האחרונה מראש מדורה של עצים מגולפים יפהפיים, בגובה שמונים מטר; כמו לבנות את בית האופרה בסידני ואז להצית אותו רק כדי ליהנות מהלהבות. אז אתה יכול לתאר לעצמך שהאנשים שלו השתדלו לעשות משהו ממש מיוחד כשאלכסנדר עצמו מת."

"קלטתי אותך."

"מדורה לא באה בחשבון. הגופה של אלכסנדר היתה יקרה מדי בעיניהם, לא היה מצב שהם ישרפו אותה. אחת המטלות של המלך המקדוני החדש, מעבר לכל שאר הדברים, היתה לקבור את קודמו בתפקיד. כך שהגופה של אלכסנדר נתנה למי שהחזיק בה קלף רציני במאבק על הכתר, בעיקר כי אלכסנדר לא השאיר אחריו יורש מוסכם וכולם ניסו לשפר עמדות."

ריק החווה בראשו לעבר הכוס הריקה של נוקס. "בא לך עוד אחת?"

"בטח. תודה."

"שתי בירות," צעק ריק לעבר הברמן. "סליחה. דיברת על שיפור עמדות."

"כן. כס המלכות התפנה פחות או יותר לכל דורש. לאלכסנדר היה אח, אבל הוא היה מפגר. ואשתו רוקסנה היתה בהיריון, אבל אף אחד לא ידע בוודאות אם היא נושאת בן; ובכל מקרה, רוקסנה היתה ברברית, ואחרי שהשתלטו על כל העולם העתיק לא היתה למקדונים שום כוונה להכתיר בן תערובת למלך. אז היתה אספה של המצביאים בבבל, והם הגיעו לפשרה. האח המפגר והילד שעוד לא נולד, אם יסתבר שזה בן - וזה באמת מה שיצא, אלכסנדר הרביעי - ישלטו יחד, אבל המחוזות השונים של האימפריה ינוהלו בשמם על ידי כמה אחשדרפנים שידווחו לטריו?מו?ויראט. אתה איתי?"

"כן."

"אחד המצביאים של אלכסנדר היה אדם בשם פטולמאוס, או תלמי. למען האמת, הוא זה שסיפר את הסיפור על הנחשים המדברים שהובילו את אלכסנדר לסיווה. אבל שזה לא יבלבל אותך. הוא היה אדם פיקח ומוכשר מאוד. הוא הבין שבלי אלכסנדר, שיחזיק את העסק בחתיכה אחת, נגזר גורלה של האימפריה להתפורר, והוא רצה את מצרים לעצמו. זאת היתה ארץ עשירה, מרוחקת ממרכז העניינים, בלי שום סיכוי כמעט להיתקע באמצע מלחמות של אחרים. אז הוא ארגן לעצמו מינוי לאחשדרפן, השתלב בעניינים והפך בסופו של דבר לפרעה, מייסד השושלת התלמאית שנמשכה עד קליאופטרה. אוקיי?"
הבירות שלהם הגיעו. הם השיקו את הבקבוקים בחגיגיות. "תמשיך," אמר ריק.

"תלמי היה צריך לעבוד קשה כדי להפוך לפרעה," אמר נוקס. "המצרים לא היו מקבלים על עצמם סתם מישהו. לגיטימיות היתה חשובה מאוד בעיניהם. אלכסנדר היה שונה; אל בשר ודם ממוצא מלכותי בלתי מעורער שגירש את הפרסים השנואים; לא היתה שום בושה לקבל את סמכותו של אדם כזה. אבל תלמי היה אספסוף מבחינת המצרים. אז אחד הדברים שהוא נזקק להם היה סמל למלכותיות."

"אה," אמר ריק ומחה קצף משפתו העליונה. "הגופה של אלכסנדר."

"עשר מתוך עשר," חייך נוקס. "תלמי רצה את הגופה של אלכסנדר. אבל הוא לא היה היחיד. לראש הטריומוויראט המקדוני, שנקרא פ??רדיקאס, היו שאיפות משלו. הוא רצה להחזיר את הגופה של אלכסנדר למקדוניה ולקבור אותה לצד אביו פיליפוס בקברים המלכותיים בא?ייגאי, בצפון יוון. אבל זה לא היה עניין פשוט להעביר אותו מבבל למקדוניה. הם לא יכלו סתם להעמיס אותו על האונייה הראשונה. הוא היה צריך לנסוע בסט?ייל."

ריק הנהן. "גם אני ככה."

"היסטוריון בשם דיו?דו?רו?ס מסיציליה השאיר תיאור מאוד מפורט של כל העסק. הגופה של אלכסנדר נחנטה והושכבה בארון מזהב רקוע, מכוסה בתבלינים יקרים עם ריחות מתוקים. ואז בנו במיוחד ק?ט?פאליקו?ם, שזה מרכבת הלוויה בשפתנו. מרוב שהדבר הזה היה מפואר, עברה יותר משנה עד שהוא היה מוכן. זה היה מקדש מוזהב על גלגלים, שישה מטרים אורך, ארבעה מטרים רוחב. עמודים איוניים מזהב מעוטרים באקנטוס, ומעליהם כיפת גג גבוהה מקשקשי זהב, משובצת יהלומים. תורן זהב התרומם מראש הכיפה וזהר בשמש כמו ברק. בכל פינה היה פסל זהב של ניק?ה, אלת הניצחון הקדומה, שהחזיקה ביד גביע. הכרכוב היה עשוי מזהב ומעוטר בתבליטים של ראשי יעלים, ומהם נתלו טבעות זהב שהחזיקו זרי פרחים בוהקים בשלל צבעים. ברווחים שבין העמודים נמתחה רשת זהב שהגנה על הארון מהשמש היוקדת ומגשמים מזדמנים. בכניסה הראשית עמדו על המשמר אריות זהב."

"זאת חתיכת כמות של זהב," אמר ריק בפקפוק.
"אלכסנדר היה עשיר רציני," השיב נוקס. "היו לו יותר משבעת אלפים טונות של זהב וכסף במאגרים, וזה רק בפ??ר?ס. היו צריכים עשרים אלף פרדים וחמשת אלפים גמלים רק כדי להעביר הכול ממקום למקום. אתה יודע איך הם היו מאחסנים את זה?"

"איך?"

"הם היו מתיכים את זה, שופכים לכדים ואז פשוט שוברים את החרס."

"מה אתה אומר," צחק ריק. "הייתי שמח למצוא אחד כזה."
"בדיוק. והגנרלים לא העזו להתקמצן על זה. אלכסנדר היה א?ל בעיני החיילים המקדונים. קמצנות היתה הדרך הכי מהירה לאבד את הנאמנות שלהם. בכל אופן, בסופו של דבר המרכבה היתה מוכנה. אבל מרוב שהיתה כבדה, אלה שבנו אותה היו צריכים להמציא גלגלים וצירים בולמי זעזועים בשבילה, ואפילו אז הם היו חייבים לשלוח צוות סלילה כדי להכין את הדרך במיוחד, וגררו אותה עם שישים וארבעה פרדים." הוא עצר מדיבורו לעוד לגימה מהבירה שלו. "שישים וארבעה פרדים," הוא הנהן. "ועל כל אחד מהם שמו כתר מוזהב וקולר משובץ יהלומים. ולכל אחד מהם תלו פעמון מוזהב על כל לחי. ובתוך כל אחד מהפעמונים האלה היה ענבל זהב בדיוק כמו זה שיש בקופסת הגפרורים שלך."

"אתה מסתלבט עלי," אמר ריק בהבעת תדהמה גלויה.

"ומה שהכי חשוב לענייננו," אמר נוקס בחיוך, "הקטפאליקום כולו, עם כל הזהב הזה, פשוט נעלם מההיסטוריה בלי להשאיר זכר."