אחד מהדברים הנעימים והנדירים ביותר בלונדון הזאת זה שחם לך. לא סתם חם. חם מדי. ככה זה כשבפעם הראשונה לעונה, הקיץ הגיע לעיר בצורת חבורה של ברזילאים צעירים בחדר האחורי של בר פושי. חמושים בדקלים מתנפחים בגודל כמעט טבעי, בונדה דה רול, ארבעה ברזילאים צעירים שניקו את הביילה פאנק מהסאונד שאיים להפוך אותו לקלישאה, עלו על הבמה והשפריצו אש.
בונדה דה רול קיבלו הכרה בסוף 2005, כשהמפיק והדי ג'יי, דיפלו, גילה את המייספייס שלהם והחתים אותם כלהקה הראשונה בלייבל שלו, Mad Decent. החבורה המקורית כללה את הדי ג'יי / אם.סי גורקי שאחראי על הביטים והצרחות המחוספסות, פדרו או ((D'eyrot האם.סי החתיכוס בן ה- 24 שאחראי גם על יצירת סימולציות מיניות עם מרינה, הזמרת ורודת השיער. הסינגלים הראשונים התרוממו מהר בעזרת הייפ גבי מבית Mad Decent וב-2006 בונדה הופיעו במשך חצי שנה רצופה עם להיטים כמו "Melo Do Tabaco", Funk Da Asfiha"" ו "Jaboticaba" המסמפל את "Summer Nights". כן, ההוא מ"גריז". ב-2007 יצא האלבום המיוחל "With Lasers". האלבום משלב בין אלקטרו אייטיז, (גורקי טוען שההשפעות שלו נעות בין בון ג'ובי, בריאן ווילסון, ו2אנלימיטד) גיטרות חשמליות וכמובן הפאנק, או הביילה פאנק או קריאורה פאנק, איך שתרצו לקרוא לזה. לצד המוזיקה, יש גם טקסטים על רקטומים, חסרי בית סקסיים, קוקסינלים ושאר פליטות פה שיכורות. בין זה לזה, בונדה הפכו להצלחה מסחרית ואפילו מכרו (או השאילו) את "Solta O Frango" (שחרר את התרנגולת) לפרסומת לנוקיה. בסוף 2007 (ובצער רב) מרינה ריבצקי עזבה את הלהקה מסיבות לא ברורות ובפברואר 2008 בשיתוף עם MTV ברזיל' גורקי ופדרו מחליטים לארגן תחרות (הכוללת היאבקויות בוץ, בין היתר) כדי למצוא מחליפה למרינה. מבין מאות משתתפות נבחרו שתיים: לאורה, בעלת דימיון קולי ופיזי למרינה ואנה, אפרו-ברזילאית שהממה את הלהקה כשצלחה בשליפת פסטרמה מאיבריה המוצנעים. באמת.
אל תפספס
שכחתי את החזיה בבית
בחזרה אל הבמה הבוערת. בונדה דה רול מקפצים באושר מוחלט. הטמפרטורה בחדר נטול המיזוג, עולה לרמות של מחסור בחמצן. בהעדר חמצן, נכנסת הסטלה הטבעית לפעולה ומשפיעה גם על חברי הלהקה: גורקי שוכח שהוא גם הדי ג'יי, לאורה מפספסת את הכניסה שלה, אבל כל זה ממש לא משנה. גם מה שהם צורחים שם בפורטוגזית לא משנה כי הוייב כל כך טוב שלקהל לא אכפת. הטירוף נמשך כשפדרו משפריץ מים על הקהל ואנה מורידה את החולצה (דווקא ביום שהיא שכחה לשים חזיה... הו, לא). לקראת הסוף פדרו מודיע שהגיע שלב ההדרן, אבל בשל העובדה שאין להם כוח לרדת מהבמה, מבקש מהקהל לדמיין שהם כבר לא שם ולצרוח בכל הכוח. בסוף ההופעה עוד יש לבונדה כוח לרוץ אל היציאה ולמכור לקהל טי שירט עם נמרים ונשיקות צרפתיות עם חברי הלהקה. קניתי חולצה אבל ויתרתי על הצרפתית.
באוטובוס הלילי שוטח בפני מעריץ את משנתו על בונדה דה רול: "יש כל מיני דרכים לדעת עם להקה היא טובה", הוא מסביר. "יש את הלהקות שהמילים שלהן מלמדות אותך משהו, יש את אלה שהמוזיקה שלהן ממש מוצלחת ויש את אלה שפשוט גורמות לך לשכוח מעצמך ולרקוד כמו משוגע", הוא מסכם. "אני הכי אוהב את הסוג האחרון". הנהנתי בנימוס. צודק.