פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סולל, בונה

      למה כדאי לבחור בכביש הישן ואיזה בניין בישראל מפוצצת מחתרת הדינמיט? דן הנדל מפרק ומרכיב. טור חדש

      מסעדה בתחנת דלק שמתמחה בפירות ים, שדות חקלאיים ללא התחלה וסוף, צלליות אופנועים שמבצעים קפיצות-מוות על קו האופק ואספלט חולף תחת גלגלי המכונית. לא. לא מדובר בסצנה גנוזה מ"באפלו 66" של וינסנט גאלו או מפתיחה של סיפור מסע במרחבי אמריקה, אלא בסך הכול בנסיעה האחרונה שלי בכביש הישן, בדרכי לצפון הארץ ובחזרה. לאחרונה פיתחתי מעין אובססיה למסעות מחקר בכביש הזה, הידוע גם ככביש ארבע. לא יעזרו ההסברים של מביני דבר שטוענים שהרמזורים בו מאטים את הנסיעה, שיש מכמונות, שהוא בעצם יותר ארוך ובעיקר ישן יותר. אני מעדיף אותו תמיד על פני כביש החוף, המציע פנוראמות ממוסגרות של קטעי חוף ועיר, או על כביש שש המלוקק, על תכנון הנוף המלאכותי שלו, שאמור לשחזר את אווירת נופי ישראל התנ"כית. פשוט כי הכביש הישן הוא לישראל, מה שכביש 66 המפורסם הוא לארצות הברית; הרצף המוטורי-היסטורי שירד מגדולתו עם סלילת דרכים חדשות ומהירות יותר והפך לאזור הדמדומים המרכז לאורכו את תופעות השוליים והביזאר של התרבות.

      גני אירועים מפוארים, מרכזי קניות עמוסי חניה, תחנות טרנספורמציה עצומות ואנטנות סלולריות בכל מקום, הם במידה רבה המייצגים האותנטיים של הנוף הישראלי העכשווי, ההפרטה האגרסיבית שהוא עובר, הפזילה לפעילויות פנאי וההפקעה לצרכים של חברות ממשלתיות / צבא. מראה שמשקפת את החברה שלנו היום. גם פיזית, הכביש הזה שונה מכבישים ארציים אחרים. מה שמרגיש אחר הם הקשרים הרבים, שיש לנהג בזמן הנסיעה, עם מה שמתרחש לצד הדרך. נכון שמדובר ב"כביש מהיר", אבל הרמזורים המעצבנים, מכמונות המהירות ואינסוף דרכי העפר שחוצות אותו, מכתיבות סוג אחר של נסיעה. כזו שבה אתה נוסע לאט יותר, מתפנה לגלישה בסקאלת ה-FM ומרגיש חופשי לרדת מהכביש בכל רגע שתחפוץ. זה מצב מוזר בנסיעה בכביש מהיר, בו אתה אמור לחשוב רק על נקודת המוצא והיעד שלך, אבל המצב הזה הוא המהות האמיתית של הכביש הישן, לא משנה כמה מהנדסים של מע"צ יגידו לכם אחרת.

      כביש 4 הוא מהכבישים הארוכים ביותר בישראל. הוא נמשך מגבול לבנון ועד רצועת עזה ומהווה את הגרסא המודרנית של דרך הים ההיסטורית. במשך שנים רבות הוא היה העורק הראשי המחבר את צפונה של מדינת ישראל ודרומה עד שנסללה דרך החוף ומאוחר יותר, חוצה ישראל. כל זה הופך אותו לטריטוריה האידיאלית, ליצירה של מיתולוגיה ישראלית חדשה. כל חלק בו יכול לבנות לעצמו סיפור משלו; בחלק הזה הלכו חלוצים מוכי קדחת במשך ימים כדי לאכלס ישוב, בחלק ההוא הסתובבו הקייזר וילהלם והרצל בביקורם ההיסטורי בפלשתינה ובנקודה ההיא בדיוק נתקע האוטו של נינט ויודה והם הפכו לזוג. הרעיון ברור, אבל תהרהרו עליו עוד קצת, תחשבו מיתוג: יכול להיות שבכמה פעולות פשוטות כביש האספלט המתפורר הזה יוכל לאכלס מרוצי מכוניות ישנות, או מרתונים של דוגמנים שרצים בעירום? הרי מיתולוגיות כאלו הן חלק בלתי נפרד מתרבות, ככל שהיא מתפתחת ומשתכללת. הן מהוות את העוגנים הממשיים או הפיקטיביים להתייחסות עתידית כשמה שקרה "באמת", הוא לא עיקר העניין, אלא רק הרקע לסיפור שהתרבות שלנו בונה לעצמה.

      אולי אחרי שהכביש הישן ייוולד מחדש כמקום אחר - כזה המהווה אלטרנטיבה טראשית ועקומה לעירוניות בורגנית נוצצת שאנחנו מכירים ממסכי הטלוויזיה ושלטי החוצות - נתחיל לראות יצירות אינדי ישראליות שיעסקו בו. אז יצמחו הווס אנדרסונים וההאנטר ס. תומפסונים הבאים שיתבוננו במרחב ויעמידו תמונה אחרת, מעניינת ועשירה יותר שלנו. אז הנסיעה על כביש 4 תהפוך לחוויה תרבותית מהותית, שכל מי שרוצה להבין אותנו יצטרך לעבור. מי שלא רוצה להבין, שימשיך הלאה וייסע לו בחוצה ישראל.

      מחתרת הדינמיט: בניין אמדוקס בהוד השרון

      *בכל שבוע תבחר מחתרת הדינמיט אתר או מבנה אחר ברחבי הארץ ותסביר מדוע ראוי ונכון לפוצץ אותו למען אזרחי ישראל. להלן המועמד הראשון:

      אנשי הייטק יקרים. בתור אנשים רציונאליים, תבינו שאין לי דבר וחצי דבר עם פועלה המבורך של חברת אמדוקס. אפשר לומר שאני אפילו מקנא, כמו כמה מחברי, בתנאים להם זוכים עובדיה. אך לעיתים מגיע הרגע בו אדם שעיניו בראשו, חייב להציב את הגבול; הבניין המפלצתי של חברתכם בצומת רעננה הוא קו פרשת מים כזה. חמוקיו המאיימים והזכוכיות הירוקות בהן הוא נעטף, משקפים את השמש בצורה הכעורה ביותר שנראתה מעולם. זה אינו בניין כי אם לוויתן שנסחף אל החוף וגווע, כשבתוכו מאות עובדים לכודים. על כן, הצמידוהו למקלות הדינמיט על מנת שנוכל להיפטר מעולו. במקומו יוקם מבנה אחר, נוצץ פחות, אם בכלל, לאותה החברה. אולי אף יזכו העובדים למרפסות עישון.