פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      באסה או קלאסה

      פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על-זמנית או באסה מיותרת מפח הזבל. והפעם: Breakfast At Tiffany's של Deep Blue Something

      פעם אחת חברה שלי לשעבר הושיבה אותי, למורת רוחי, מול הטלוויזיה תוך שהיא כופה עלי צפייה ב"ארוחת בוקר בטיפאני". היא העריצה את אודרי הפבורן ואני הערצתי את הגבר הזה מ"צוות לעניין" שמשחק שם את החבר שלה, ובסך הכל אני חייב לומר שזו היתה חוויה חיובית למדי, בטח בהתחשב בעובדה שכל הדעות הקדומות שלי על הסרט היו מושתתות על השיר "Breakfast at Tiffany's" של דיפ בלו סאמת'ינג.

      דיפ בלו סאמת'ינג הם מה שנקרא וואן היט וונדר, כלומר להקה שהפציעה עם להיט אחד ענק ללא כל המשכיות, ומסיבה מאוד ברורה – לא היה להם את הכשרון הדרוש. ההיסטוריה של הפופ מלאה בתופעות כאלה – משוקינג בלו ("ונוס") ועד צ'סני הוקס ("The One and Only"); מהארצ'יז ("Sugar Sugar") ועד סקי-לו ("I Wish") - אולם קשה למצוא להיט חד פעמי אחד, ואני כולל בפנים גם את "Mmmmm Mmmmm Mmmmmm" של קראש טסט דאמיז, שהוא כה דוחה. לו היה "Breakfast at Tiffany's" תופעה בת חלוף, שהסתיימה באמצע הניינטיז, כשהשיר עוד היה טרי, היה אפשר להתמודד איתה, אלא שהמציאות המרה של הרדיו הישראלי חייבת תמיד לסבך את החיים ולהפוך פצצות סירחון חד פעמיות וזניחות לחירייה שאי אפשר להתחמק מהצחנה שלה. האירוניה היא שמדובר בשיר שהוא לכאורה מן שיר פיל-גוד כזה, שאמור להקפיץ אותך ולגרום לך לחייך, אבל בסופו של דבר גורם לך לרצות למות, או לפחות לאבד את השמיעה באופן זמני עד שינגנו ברדיו איזה ביסטי בויז.

      כמו לא מעט מקרים שמטופלים במדור הזה, גם "Breakfast at Tiffany's" הוא שיר שמבאס במספר מישורים ורבדים, דווקא בשל החשיבות העצמית בה הוא לוקה וחמור יותר – מטורזן שבעתיים משום שיש בו פוטנציאל גלום לא מבוטל. בבסיס הרעיוני של הטקסט שלו נמצא זוג על סף פרידה. הבחורה חושבת שאין להם שום דבר במשותף, האדמה נופלת תחתיהם והעולם נכנס ביניהם. הבחור מצדו יודע שהכל רק תירוצים ולבחורה פשוט לא אכפת. ואז מגיע הפזמון בו הוא שואל אותה "ומה עם 'ארוחת בוקר בטיפאני?'. היא מחזירה "אני חושבת שאני זוכרת את הסרט ואם אני זוכרת נכון, שנינו די אהבנו אותו" מה שמביא את הבחור לומר "הנה משהו אחד שיש לנו". אי אפשר להתעלם ממידת ההומור והאירוניה הדקה שיש כאן והסיפור שאפשר להזדהות איתו, אבל מכאן ועד לתוצאה הסופית קיים מרחק תהומי; מכאן ועד הקטסטרופה המוזיקלית שרודפת אותנו כבר 13 שנה מבלי להרפות או להראות סימני התעייפות, יש אוקיינוס שלם ועמוק של טעם רע שממשיך לייצר גלי צונאמי אימתניים.

      הדבר הכי מדכדך ב-"Breakfast at Tiffany's" – ברמה שאפשר להשמיע אותו ביום השואה מרוב הרע שהוא על הלב - הוא הלחן; המנגינה שעליה מושרות המלים הלא רעות בכלל ומדורדרות עם כל תו ותו לתהום ממנה אין דרך חזרה. זה מתחיל עם הגיטרה האקוסטית בהתחלה והשירה המתחנחנת של הסולן, שכלל לא נותנת למלים הזדמנות ונמשך ביתר שאת עם הפזמון הדוחה, בו מצטרפת גם גיטרה חשמלית, מהסוג שהופך כל טרנטה ללהיט מועדוני קיבוצים אלמותי. הגיטרה הזו לכאורה נותנת אנרגיה לשיר, אבל למעשה היא מסרסת אותו עוד יותר (וזה קשה. מאוד קשה). הגניחטיות של הלחן הזה יותר משהיא דומה לשיר רוק, מזכירה את הלהקה של הילדים הלא מקובלים בתחרות כשרונות צעירים בחטיבת ביניים באלבקורקי.

      רגע מחריד ומעורר אימה נוסף בשיר, מגיע עם הברייק, קצת לפני הסוף. הלמות התופים ורעש הגיטרות – עלק – נפסקים, ונותרים שוב רק הגיטרה האקוסטית וקולו של הסולן המיופייף. אח, איזו דרמה! כמה רגש! איזו עוצמה! או אז חוזרים כל התפקידים ולך רק נותר למלמל – איזו באסה.

      דיפ בלו סאמנת'ינג, "Breakfast at Tiffany's" – באסה