היי בנטורל

"אבל אתה מביא איתך משהו לעשן, כן?" היא אמרה בפעם השלישית, שנייה לפני שניתקנו את השיחה. "מביא מביא יא נרקומנית" אני אומר מבלי לחשוב. כשהזין עומד השכל בתחת? נסו לשנות את האחרון לזיכרון. וזאת אחת שאני מתכנן עליה כבר כמה זמן. תמיד כשאני רואה אותה היא עם חברה, ידיד, הומו בגופייה, עוד כמה חברות, אבל עכשיו זה אני והיא, בדירה שלה. דווקא גרה קרוב. אני אדאג לשתייה היא אמרה ואני מתחיל לדאוג לקצב פעימות ליבי. הו אלי-אלי שלא ייגמר לעולם. והיא גם אחת כזו שאוהבת לחיות. ממש. למצוץ את לשד החיים עד תום. וואחד פארטי גירל עם וואחד דירה, והא כן, ולהביא משו לעשן. כמובן.

בדרך למקלחת השלישית שלי אני שם את "Living on A Prayer" של בון ג'ובי כדי להיכנס למצב ומתחיל לחשב. יש את הסטש הסודי שלי, נשק יום הדין ששמור ליום הדין בו אפסיק עם ההפסקה. ולא זה לא מפריע לי שיש לי משהו בבית, להפך זה מרגיע ואתם יודעים מה מחזק אותי לדעת שיש לי במגירה משהו קטלני שעלול, בלשונו האנטומית של יוד'לה, לפוצץ לי את המנוש במידה וארצה. אבל הבסט של הבסט הזה מתחיל לראות את התחתית של השקית מכל מיני אינטראקציות הקשורות, כמעט בלבדית, לכל מיני בנות. תנו לי להגיד משהו על עצמי – אני לארג' עם הבחורות שלי. מסוג האנשים שקמצנות מעבירה אותם על דעתם ואוהב לראות אנשים נהנים ממשהו שיש לי חלק בו. בעיקר בסקס. כדי להגיע לשם צריך לעשות הקרבות אני אומר לעצמי, בעודי מתחיל להזיע בשנית למראה הצנום של מה שהיה פעם אוסף מרשים למדי של גוש צ'ארס, כמה פרחי הידרו, וחתיכה של משהו אמיתי ממרוקו שאתם ממש לא רוצים לדעת איך הוא הגיע לארץ, כמה זרעים מאמסטרדם, ועוד קצת הידרו. מכל זה נותרו פירורים, פרח קטנטנן ואיזה גלילון צנום ועדין דביק של השחור-שחור הזה.

אן-דן-דינו-סופה-לה קטינו וגורלו של הצ'ארס נחרץ. "או-הו אנו בחצי הדרך לשם, או-הו אנו חיים על תפילה" ואני סופק כפי לשמיים, אלוהים בבקשה שזה יהיה שווה את זה, בעודי זוכר את הפעם האחרונה שעישנתי ממנו והידיעה שהצריכה הוצאת מגבת מהארון, שאני הולך רק להריח אותו. בינתיים עשיתי ספירת מלאי נוספת, עוד בחורה וחצי ואני חוזר לחפש טלפונים של דילרים. בינתיים אני מגביר את בון ג'ובי ומסתכל בראי, מרגיש על הכיפאק עם השקית בכיס. הטלפון שולח רטט קצרצר של הודעה. "מאמי תביא אתך ניירות נגמר לי. ובוא כבר.”

"בלטה כנס רגע אלי אני רוצה לדבר איתך”. יש רגעים שבאים, אתם יודעים, כשהחיים מציבים בפניכם עוד אחת מההתרגשויות האלו שלאחריהן אתם תתייחסו לחיים שלכם אחרת לגמרי. אני נכנס למשרד וחושב על כל מיני דברים, מספרים בעיקר. כמה יש וכמה צריך כדי להמשיך כמה שיותר. ידעתי שזה יגיע, אבל חשבתי שזה היה, איך להגיד, דרמטי יותר.

נכנסתי למשרד של הגמד הממושקף שרק אלוהים יודע איך הגיע לעמדה ולמקום שהוא אשכרה הבוס שלי. "מה קורה ארנון?" אני שומע את עצמי עולץ מתמיד. ישששש. נכנסתי לרפלקסיה, הדרך הנכונה והטובה ביותר להתמודד עם מצבים שבהם אומרים לך, לך לך. הייתי בכמה כאלו. בדרך כלל חושי ידעו, ממש כמו פרקי הזקנים, להתריע מתי הולך לרדת עלי גשם. הגיע הזמן לעוד אחד. "כמה זמן אתה אתנו צחי?" הוא שואל. לאחר כמה שניות של שקט אני משחרר "איזה שנתיים נדמה לי, לא?". "שנתיים ושבעה חודשים" הוא עונה. "יא אללה איך הזמן עובר כשנהנים" אני משיב, נשען אחורה, מהרהר בפיצויים וכל מיני קופות גמל, ביטוחים שונים, שכר דירה. אני פוקח את עיני לראות אותו מחייך. "בוודאי שנהנים" הוא אומר. "הרי לא באנו לכאן לעבוד, נכון?". זה הקיו שלי לצחוק אחד מרושע כזה. "ליהנות, תזכיר לי מה זה?". "בדיוק על זה אני רוצה לדבר אתך". הוא נשען קדימה ומשלב את שתי כפות ידיו התינוקיות, המזיעות תמיד.

"צחי, אתה יודע שלאחרונה קצת חלש, במיוחד ביולי אוגוסט, ובגלל זה, לא בגלל שום דבר אחר אני מבקש ממך, יותר נכון אומר לך, שאתה צריך, יותר נכון חייב, לקחת חופש". שקט. עוד קצת שקט. "חופש?" אני שואל,"זה הכל?". "כן צחי. קח קצת חופש. מה איכפת לך, תהנה קצת." חופש, יא אללה איזו מילה מפחידה. בבית אני חושב לאן. החופשות שלי מאז וכמעט מתמיד היו כאלו של סטלות והרבה. סיני, אמסטרדם, הודו, קליפורניה. מה עושים בחופש כשאתה סחי? הנה שאלה שלא ידעתי לענות עליה. מה לשבת בסיני, למות מחום, לשתות מיץ גויאבה לחכות שעה לאוכל ולא לעשן כלום? לקחת שבועים בתיאלנד ולא לגעת בכלום? מה עושים בחופש אם לא סמים והרבה? החופשה הזאת מתחילה להלחיץ אותי, ידעתי שליפול בכל אחד מהמקומות – סיני בעיקר – יהיה עניין של זמן. בעיקר אופיום. וממנו הדרך למטה קצרצרה, מהירה, שלא לומר לא מורגשת. ידעתי שזה מה שאני מסתכל עליו כשאני מתחיל לברר כמה-כמה עם הלירה המצרית. בסוף לקחתי החלטה מושכלת. לא עוזב את העיר. חופש בעיר, שחק אותה סקסי בעיר. מה רע בתל אביב? אחלה אוכל, בחרות בשמלות מתנפנפות על אופניים, ים שלפעמים אשכרה אפשר להיכנס אליו, מלא ברים, חיי לילה שאפשר סוף-סוף לחיות מבלי לחשוב על הקפה המגעים בעבודה. ואחרי כמה ימים כאלו אפילו סיגלתי לעצמי איזה מבטא צרפתי כליל. מה אתם יודעים, אנשים התחילו להגיד לי בונז'ור בבן יהודה. חופש, שיהיה.

"12 שקל?! אתה צוחק עלי אבאל'ה." הוא אפילו לא חייך. "לא טוב אל תקנה". בדרך אליה אני חושב על זמן. שמעתי על דלק, על אורז, שכר דירה, דברים שרגילים לעלות ולעלות כמה שיותר. אבל עליית מחירים בניירות? הנה סימן שאתה מחוץ למשחק בלטה. אתה כבר לא יודע כמה עולה מה. 12 שקל, יקר לעשן מה להגיד. או-הו אני כבר בחצי הדרך לשם, או-הו אני חי על תפילה. דפקתי בדלת.