פרינס נגד אלי לוזון

מתוך פסקול הסרט "Purple Rain"
1984
שפן אצטדיוני: הסולו גיטרה

כל מי שאומר לכם ש"גשם סגול" הוא חרא סרט עם פסקול מבריק הוא סתם בן זונה קר לב. זה נכון שפרינס הוא לא בדיוק פיליפ סימור הופמן, אבל מה צריך יותר ממלחמת כנופיות מוזיקלית באייטיז (ועוד בין פרינס לטיים עם מוריס דיי), שנגמרת עם השיר הלא יאמן הזה? בסרט, כשפרינס מבצע ןמציג אותו כשיר שכתבו שתי נגניות הליווי שלו, הקהל המרוגש לא מבין מאיפה הגיעה ההשראה האלוהית הזו.

"Purple Rain" הוא שיר שכל אלמנט בו אצטדיוני. הוא עוצמתי ורך באותה מידה, הכוח שלו מתגבר ככל שהשיר מתקדם, יש לו פזמון חוזר שאי אפשר לפספס ויש בו סולו גיטרה מנצח. הוא בוודאי לא השיר הכי טוב של פרינס, הוא אפילו לא השיר הכי טוב באלבום ("The Beautiful Ones" ו"When Doves Cry" לוקחים אותו), אבל הוא המנון שמזמין את הקהל לחיבוק אחד אורך ואוהב.

מתוך פסקול הסרט "עפולה אקספרס"/ ביצוע מקורי בנזין, מתוך "בנזין"
1997/1983

גם הביצוע המקורי של בנזין היה קרוב להיכנס לתחרות, אולם בסופו של דבר היה זה אלי לוזון, שבהפקתו של יובל שפריר הפך את "גשם" להמנון אצטדיונים אמיתי. ההבדל בין הביצועים הוא ברמת הדרמה והבומבסטיות – בעוד שאצל בנזין קיים קונטרסט בין הכוח של השיר לשירה העדינה של קיטש אמסלם, אצל לוזון ושפריר יש קורלציה בין העוצמות הווקאליות של לוזון לעיבוד המתוזמר והפצצתי. לוזון מוכיח ב"גשם" איזה זמר מפוספס הוא; קול ענק שלא זכה להגשים את הפוטנציאל העצום שהיה גלום בו ולא רק בתור זמר קסטות.

זה לא רק בגלל ש"גשם סגול" הוא סרט טוב יותר מ"עפולה אקספרס". זו אפילו לא נוכחותו של צביקה הדר שגרמה לנו להפלות את לוזון ושפריר לרעה. זה פשוט, אה, פרינס. בשיאו.