לד זפלין - "Stairway to Heaven"
מתוך "Led Zeppelin IV"
1971
שפן אצטדיוני - ריף הפתיחה
אין עשן בלי אש ואין מדורה בלי לפחות עלם חמודות אחד שיחד עם בצבוץ השפם למד גם לנגן את השיר הזה. "מדרגות לגן עדן" הוא לא רק הלא סינגל המושמע ביותר בכל הזמנים, הוא מיתוס מהלך, רגע מכונן בתולדות הרוק'נ'רול שיוצא מהאקוסטי למפוצץ, כמו הר געש. היותו שיר שגם חרש יזהה את הפתיחה שלו מביא אותו לשיאי קונצנזוס שלהערכתי אין כמותם בכל התחרות. טוב נו, בכל זאת לד זפלין.
עוד בוואלה!
גאנז אנד רוזס - "Knocking on Heaven's Door"
מתוך "Use Your Illusion II"
1991
שפן איצטדיוני - אקסל מנופף בסטנד של המיקרופון
20 שנים אחרי צווחן אחד, הנוסחה לא השתנתה: גיטריסט על, סולן שכולן מחכות שיוריד חולצה ויצר הרס עצמי מפותח מבר רפאלי בגיל 14 הרכיבו את ההרכב הזה, שבלע אצטדיונים כמו כפיות של הירואין מזוקק לארוחת בוקר. הקריירה של גאנז כאילו נולדה לפורמט של אצטדיון (להערכתנו סלאש משתין עם הברכיים מכופפות), אך בקאבר הזה לדילן גאנז גם הצליחו להפתיע - הם לקחו את שיר הג'אנקי של דילן לתוך הצינורות, שלפו סכינים של רגש ודקרו, עד הגיהינום. בסרטים כמו במוזיקה: כשזה מבוסס על סיפור אמיתי, זה מרגש גם אם אתה לא מקורי.
דבר השופטים
ההגרלה שזימנה את זפלין אל מול גאנז ניחנה בתודעה היסטורית, שכן מדובר בסיבה ותוצאה כה מובהקות, שאפילו לא היה צורך להחליף את רוב האצטדיונים של שתי הלהקות. אלא שבעוד זפלין עשו ב"מדרגות לגן עדן" בלוז נודניקי, שאפיין אותם בשירים שהם לא "Immigrant Song", גאנז הצליחו לרגש בכנות הכישלון שלהם לנהל חיים של בן אנוש סביר. לא שיצא להם מזה שיר טוב, אבל המילים היפות של דילן והמראה התמיד מלבב של אקסל מנופף עם הסטנד של המיקרופון (פחד אלוהים, האיש הזה יציב כמו אסי דיין בערך) נותנים לגאנז את כרטיס המעבר לסיבוב השני. הם לפחות לא אשמים בתופעה הקרויה "אסף אבידן".