אירית הרפז טופפה בקצות אצבעותיה על ההגה, נועצת את עיניה החומות בחוסר סבלנות באור האדום שבהק בחשכת הלילה. מוזיקה הודית קצבית בקעה בצלילים נקיים ממערכת רדיו דיסק משוכללת והרעידה את חלל הג'יפ היוקרתי. גופה התנועע קלות בקצב המוזיקה. היציאה המאולצת למשרד לא היתה לרוחה.
היא ציפתה לחזור הביתה במהרה.היא לא ידעה שחייה הולכים להשתנות לבלי היכר.
צלצול הטלפון הראשון הגיע בשמונה בערב, עם פתיחת מהדורת החדשות בטלוויזיה. מעברו השני של הקו נשמע קולה המודאג של דפנה ברזילי, חברתה הטובה. בעלה לא הגיע הביתה ולא ענה לטלפונים.
"יש הרבה עומס בעבודה," ניסתה אירית להרגיע אותה. "חיליק בטח ניתק את הטלפונים כדי לעבוד בשקט. אל תשכחי שהוא העורך הראשי. יש המון ספרים שאנחנו עובדים עליהם, וכל ההחלטות יושבות לו על הראש. הוא בטח יתקשר עוד מעט ויגיד שהוא כבר בדרך הביתה."
הטלפון השני הפריע את מנוחתה בעשר בלילה. חיליק טרם יצר קשר, ודפנה הלחוצה היתה אובדת עצות. כל ניסיונותיה ליצור עמו קשר עלו בתוהו.לבה ניבא לה רעות.בלית ברירה נערכה אירית ליציאה למשרד כדי לנסות לאתרו. היא בחרה בזריזות מכנסי אימונית סגולים וחולצת טריקו לבנה, דחקה את רגליה לנעלי התעמלות מעוצבות ויצאה מהבית. לפני כן זרקה לבעלה ש"משהו צץ במשרד" ושהיא כבר חוזרת. האור התחלף לירוק, ואירית סחטה את דוושת הגז. היא היתה נחושה בדעתה לאתר את חיליק ולחזור לביתה ולמיטתה במהירות האפשרית.
כל חייה הבוגרים עסקה בכתיבה ובהוצאה לאור. בצבא שירתה ככתבת של עיתון במחנה. לאחר השירות הצבאי נרשמה ללימודים אקדמיים בחוג לתקשורת והחלה לעבוד בהוצאת ספרים קטנה כעוזרת מפיק. מהר מאוד התקדמה לתפקיד עורכת בהוצאה. היא החלה להשתתף באירועים הספרותיים הנחשבים, ליצור את הקשרים הנכונים ולהפוך לדמות מוכרת בעולם הספרות.
מאמציה נשאו פרי כשמונתה לתפקיד היוקרתי של העורכת הראשית בהוצאת הספרים אלול. אז גם החלה לבנות לעצמה מוניטין של עורכת קשוחה וחזקה. לאחר קדנציה מוצלחת במיוחד, שבה גדלה אלול והפכה לאחת ההוצאות המובילות במדינה, מונתה אירית לתפקיד המנכ"לית. אחד הצעדים הראשונים שעשתה במסגרת תפקידה החדש היה מינויו של חיליק ברזילי, בעלה של חברתה הטובה, לעורך ראשי. למרות הסבריה שמדובר במינוי מקצועי טהור וראוי - ואולי בגללם - הרינונים נמשכו עוד זמן רב לאחר המינוי.
הג'יפ השחור ירד מהכביש המהיר ופנה לאזור התעשייה של הרצליה פיתוח. בניין המשרדים שבו שכנה ההוצאה היה חשוך כולו, למעט הקומה החמישית שהוארה באור פלואורסנט חיוור. אירית יכלה לזהות ממרחק את החדרים בקומה.
***
רק בשנה האחרונה עברה ההוצאה לבניין המשרדים החדש. אירית ראתה במעבר הזדמנות לחדש את הריהוט הישן, המתקלף. חרף מאמציה, לא הצליחה להתחבר לריהוט המשרדי המודרני שהוצג לה על ידי אנשי מכירות חלקלקים. כאילו חששה שהספרים הישנים לא ימצאו בו את מקומם. לבסוף החליטה לשלב בין ישן לחדש. ריהוט מודרני לשימוש העובדים הוצב לצד ספריות ישנות שנצבעו מחדש. הספריות שחודשו והמשיכו למלא את תפקידן נשאו לעייפה מאות ספרים שנדחקו בצפיפות, חובקים בין דפיהם עלילות מסתוריות ודמויות צבעוניות ומרתקות, שנרקחו בידי סופרים עשירי דמיון.
אירית החנתה את הג'יפ על יד דלת הכניסה לבניין ומיהרה אל המעליות. דלת הזכוכית בכניסה למשרדי ההוצאה לא היתה נעולה. מאחורי הדלת ניצבה עמדת מזכירות בצורת חצי סהר כסוף, שחצצה בין שני מסדרונות ארוכים שהובילו אל חדרי העובדים. אירית הקישה במהירות את קוד הכניסה. כשפסעה פנימה, תחושת קבס לפתה את גרונה.
גופתו של חיליק ברזילי היתה מוטלת במסדרון הרחב והמואר.
ספריות העץ הכבדות נעתקו מקירות המסדרון ונמחצו תחת יד נעלמה. ספרים מעוכים ומחוצים פוזרו על הרצפה, קרעיהם ספוגים בדם הרב שניגר מהגופה.אירית נשענה על דלפק הקבלה העגול והתנשמה בכבדות. גוש גדול נתקע בגרונה וחסם את דרכו של החמצן אל ריאותיה. עיניה נשארו נעוצות בבעתה בגופה המוטלת לפניה. השקט המקפיא היווה עד אילם לדרמה המצמררת שהתרחשה במשרד, כנראה זמן קצר לפני בואה. אני חייבת להתעשת ולעשות משהו, ניסתה אירית להחזיר לעצמה שליטה במצב. אבל מה?
היא ניגשה בצעדים קטנים ומהוססים לחיליק, נגעה בכתפו בנעלה ונרתעה אחורנית. חיליק לא זז. היא בעטה בזרועו קלות, מנסה להעיר אותו, ואולי את עצמה. חיליק עדיין לא זז. רק אז חדרה למוחה ההכרה המצמררת ששום דבר במשרד לא חי, חוץ ממנה. בשרה נעשה חידודין חידודין ורעד חלף בגופה. היא הסתובבה ופנתה לצאת במהירות מהמשרד, נמנעת מלהביט לאחור. במעלית חשה את לבה הולם וכאילו מזעזע את כל גופה. עיניה ננעצו בדלת הסגורה בציפייה שתיפתח. היא חששה מפני מה שתמצא בחוץ. כשיצאה מלובי הבניין אל הלילה, נשמה עמוק לריאותיה את אוויר הרחוב. ידה גיששה במהירות בכיס מכנסי האימונית אחר הטלפון הנייד. הביטחון העצמי והטון הסמכותי שכה אפיינו אותה נעלמו ממיתרי קולה כשדיווחה למוקדנית בתחנת המשטרה על רצח.
הרחוב הפנימי שבו שכן בניין המשרדים היה שומם וחשוך בשעות הערב המאוחרות. אירית צעדה הלוך וחזור, צמודה לרכבה, כאילו מנסה לשמור לעצמה דרך מילוט מהירה. מה קרה כאן? האם הרוצח עדיין בסביבה? ידה נשלחה אל ידית הדלת ועיניה סקרו את הרחוב הקטן. נפש חיה לא נראתה בחוץ. ערב שקט ורגיל. רק גופתו של חיליק שם למעלה. מחשבותיה המבולבלות נעו בין גופת חיליק המוטלת בשלולית דם בבניין המשרדים שמעליה, אשתו דפנה שעדיין אינה יודעת דבר, עובדי ההוצאה לאור שבוודאי יהיו המומים מחר כשיגיעו למשרד, סופרי הבית שחלקם חברים טובים של חיליק...
***
אירית התקשתה למקד את מחשבותיה. צלצול הטלפון הנייד הפר את השקט. היא זיהתה על הצג את מספר הטלפון הביתי של דפנה וחיליק. האצבע נחה על הכפתור הירוק, העיניים בהו במספר והמוח ניסה לחפש את המילים שבהן תפתח את בשורת האיוב. המילים נעלמו לה, והיא לא הצליחה לאזור את האומץ שנדרש לה כדי לענות. צליל של הודעה נכנסת בקע מהמכשיר בדיוק כשסירנות החלו להישמע מרחוק.
ניידת המשטרה ששעטה אל הרחוב צבעה את החושך בהבזקים כחולים אדומים. הדלתות נפתחו עוד לפני שהניידת נעצרה. שני שוטרים וקצין במדים קפצו מהרכב וניגשו אל אירית. מאחד הרחובות הצדדיים הופיע אמבולנס בחריקת צמיגים ונעצר לידם. פרמדיקים הוציאו אלונקה והעמיסו עליה ציוד החייאה, כשניידת נוספת נכנסה לרחוב בסירנה רועשת. הרחוב החשוך התעורר לחיים. השליטה על הנעשה עברה לכחולי המדים, שהחלו להמטיר על אירית שאלות תוך שהם מובילים אותה חזרה אל הבניין שממנו נמלטה דקות מועטות קודם לכן. כשנכנסה למשרד שוב, הפעם מלווה בשוטרים ובפרמדיקים, חשכו עיניה. עכשיו, כשהשוטרים לידה, יכלה להתמקד בפרטים הקטנים. נראה היה כאילו סופת טורנדו אכזרית עברה במשרד וזרעה הרס בכל פינה. מאות ספרים היו פזורים בכל עבר, מדפים שבורים, כיסאות הפוכים וסימני מאבק אלים שניכרו בכל פינה. הפרמדיקים שרכנו מעל הגופה נראו מיואשים.
שוטר אחז בעדינות בזרועה של אירית והדף אותה אל אזור דלפק הקבלה. שוטר אחר הוציא סרט אדום על גליל ומתח אותו לרוחב המשרד, מסמן את גבולות זירת הרצח שאליה אסור לחדור. מחלונות המשרד הרחבים השתקפו הבזקי אורות אדומים וכחולים של הניידות הרבות שהתאספו למטה, משלימים תפאורה דרמטית של זירת רצח לילית.
אירית יצאה מהמשרד אל חדר השירותים והתיזה מים קרים על פניה. כל ניסיונותיה להתעורר מחלום הזוועה היו לשווא. היא בחנה מקרוב את הפנים המוטרדות שניבטו מהמראה שמולה. ארבעים שנותיה טרם הטביעו בה את חותמן. שערה החום גלש בחלקות רכה אל צווארה וכתפיה, ממסגר פנים יפות וחפות מאיפור. קמטי ההבעה הקטנים, שהוסתרו בדרך כלל מאחורי איפור מתוחכם, צצו ללא התראה.
"המשרד מלא באנשים לא מוכרים, חלקם אולי חשובים," חלפה המחשבה בראשה, "ואני לבושה באימונית פשוטה והפנים שלי לא מאופרות." המחשבה הטרידה אותה. כשחזרה למציאות, עורה הצטמרר שוב. היא ניסתה, בפעם השנייה באותו הערב, לארגן את מחשבותיה. המסקנה היחידה שהצליחה להגיע אליה היא שהשליטה על הנעשה כבר לא בידיה. השליטה עברה לכחולי המדים, והיא ידעה שדבר כבר לא יהיה כפי שהיה.
כשחזרה למשרד, המקום דמה לאולם כנסים שנשכר על ידי משטרת ישראל לאירוע השנתי. קצינים בכירים במדים, לצד שוטרים במדים ובבגדים אזרחיים, אכלסו את המשרד. כמו בקבלת פנים חגיגית, הם עמדו בחבורות ושוחחו בקולניות. עוד מעט מישהו יסיר את הסרט האדום, וכולם ייכנסו לאולם האוכל ויסתערו על הב?ו?פ?ה. רק טכנאי המעבדה לזיהוי פלילי התרוצצו במשרד בכפפות גומי לבנות, מנסים לדוג ראיות זעירות לתוך שקיות ניילון אטומות. מישהו פיזר באדיקות אבקה במברשות עדינות, בחפשו טביעת אצבע אלמונית.
רופא ממושקף התרומם בכבדות מעל הגופה. הוא סימן לפרמדיקים לעטוף ולפנות. אי משם צצו אנשים מזוקנים בחליפות שחורות והחלו לסייע לפרמדיקים. בעזרת צמר גפן לבן ספגו המזוקנים את דם הנרצח מפינות נסתרות. אדם לבוש מכנסיים משטרתיים וחולצת טריקו לבנה ניגש אל אירית בפנים רציניות.
"שלום. אני עומר גרשוני, ראש אגף חקירות של מרחב גלילות. יש לי כמה שאלות אלייך." אירית הנהנה בראשה. "את מצאת את הגופה וקראת לנו?" אמר עומר, ספק שואל ספק קובע. אירית הנהנה שוב בראשה. "מי את ומה הקשר שלך למקום הזה ולנרצח?" "שמי אירית הרפז ואני מנכ"לית ההוצאה לאור. הנרצח הוא העורך הראשי של ההוצאה. קוראים לו חיליק ברזילי."
הטלפון הנייד של אירית צלצל. המספר של דפנה ברזילי הופיע שוב על הצג. אירית הושיטה את הטלפון לעומר. "זו אשתו של הנרצח," אמרה במבט מבקש עזרה. עומר קרא לאדם בלבוש אזרחי שעמד בסמוך אליהם. "זו אשתו של הנרצח. דבר איתה," מסר לו את המכשיר. האיש לקח את הטלפון הנייד, פרש הצדה וענה לדפנה המודאגת. מזווית העין ראתה אירית את ידיו של האיש נעות באוויר בניסיונות הרגעה חסרי סיכוי. "העורך הראשי... זה אדם חשוב וידוע בתחום שלכם, נכון?" שאל עומר. אירית הנהנה בראשה לחיוב. עומר ניגש לקבוצת קצינים בכירים שעמדה בסמוך והחליף איתם כמה מילים. לאחר מכן נפנה חזרה לאירית.
"אנחנו נצטרך שתתלווי אלינו למרחב."
"אין בעיה. אני עם הרכב כאן. אסע אחריכם."
"אני מעדיף שתבואי איתנו ונחזיר אותך לרכב כשנסיים," השיב עומר. נימת דבריו לא השאירה מקום לספק. הוא הורה בידו לכיוון היציאה למשרד. "עכשיו?"
אירית עצמה לא הבינה את השאלה, וכי מה עוד יש לה לחפש שם. אבל היא היתה המנכ"לית והיתה רגילה לשלוט בנעשה. פתאום נדרשה לנטוש את משרדה בלילה כשהוא מלא באנשים זרים, והיא התקשתה להשלים עם הגזירה. "עכשיו," ענה עומר בהחלטיות.
"ומי ינעל את המשרד?" הקשתה שוב, נשאבת אל הפרטים הקטנים.
"המשרד שלך הוא כרגע זירת רצח," ענה עומר. נימה של חוסר סבלנות התגנבה לקולו. "למחלקה לזיהוי פלילי יש עוד הרבה עבודה, וסביר להניח שיישארו כאן שוטרים עד הבוקר. בואי."
המילה האחרונה נאמרה בנימת פקודה. גופה של אירית הזדקף באחת, בהתנגדות שהיתה טבועה באופייה לכל ניסיון שליטה זר. אך מיד הבינה שאין לה ברירה. המצב יצא לחלוטין משליטתה. היא יצאה מן המשרד, מלווה בעומר ובקצין נוסף, אל ניידת שלקחה אותם למטה המרחב