קופסה שחורה

לא בטוח למה התכוונו המשוררים (מויש גולדברג ויונתן גורפינקל) כשיצרו את "הזירה", סרט תיעודי המתחקה אחר מאבקם של משורר ואדריכל להצלת כיכר מלכי ישראל, הלא היא כיכר רבין, מהריסה. נדמה שכוונתם המקורית היתה להציף אותנו בדימויים מ"הזיכרון הקולקטיבי" (מה שזה לא יהיה) שלנו, הלקוחים מתוך הכיכר, ובכך להירתם למאבק נגד הריסת הכיכר. אם לזאת נתכוונו, כפי שנדמה לי, לא הצליח להם. וטוב שכך.

"הזירה", במקום להפוך למניפסט כנגד הריסתה של כיכר רבין, נכנע לתמונות המתעדות את הכיכר לאורך השנים, ואלה, מה לעשות, אינן סימפטיות במיוחד. הסרט אינו מצליח לעורר את חמלתו של הצופה כלפי חתיכת הבטון הזו. להפך – ריבוי הצילומים ממגוון הפגנות פוליטיות והפגנות כוח פשיסטיות הופך את כיכר רבין למעין קופסה שחורה של תרבות בשקיעה. הוא מתעד את המעבר מתמימות אמיתית, דרך מראית עין יפה, ועד לאובדן החברתי המוחלט. במקום להפגיש אותנו עם "הזיכרון הקולקטיבי" (מה שזה לא יהיה), הוא מוכיח שאין כזה, ומנציח את "הפילוג בעם" (מה שזה לא יהיה).

ומנגד להצגתה החכמה של הכיכר כמרכז הפשיזם הישראלי הרשמי, מוארת הכיכר בעוד אור מגוחך, דרך עוד תרבות בשקיעה – "תל אביב החילונית" (מה שזה לא יהיה). נציגיה של תל אביב מכל הדורות (נתן זך, רמי הויברגר, דנה מודן) קופצים כנשוכי נחש להגן על הכיכר היקרה שלהם, כאשר פרט לנימוקים נוסטלגיים סובייקטיביים למדי, הם לא מצליחים להסביר בעצם למה.

עדיין מורגש לעתים הניסיון הרפלקסיבי של היוצרים לגונן על הכיכר שלהם, וזה הניסיון בא לידי ביטוי בקריינות הרקע של הסרט. הקריינות הנ"ל היא סדרה של קלישאות פוסטר למען הכיכר, עם אמירה חברתית "עמוקה" (מה שזה לא יהיה). אלא שהליהוק המבריק – ואולי המקרי – של שי אביבי לתפקיד הקריין, הופך את תפקידו המסורתי של הקריין על פיו. במקום להיות קולם של יוצרי הסרט, הופך הקריין, בהיותו דמות תל אביבית שמאלנית מוכרת, לנציג של חלק במאבק. הוא נשמע מגוחך כמו המאבק כולו. אמנם שוב נראה שלא לכך התכוונו המשוררים, אבל מה זה משנה בעצם למה הם התכוונו?

הזינוקים בין המאבק החברתי להצלת הכיכר לבין המאבקים הפוליטיים שהתרחשו על אדמת הכיכר, הופכים את "הזירה" לסרט על מאבקים פוליטיים וחברתיים, לא על הכיכר עצמה. "הזירה" הוא, למעשה, סאטירה על חשבון "הישראליות" (מה שזה לא יהיה). וטוב שכך.