פרינס - "Purple Rain"
מתוך פסקול הסרט "Purple Rain"
1984
שפן אצטדיוני: הסולו גיטרה
עוד בוואלה!
רובי וויליאמס - "Angles"
מתוך "Life thru a Lens"
1997
שפן אצטדיוני הפזמון שמגיח אחרי הסולו גיטרה
דבר השופטים
חזרה בתשובה, שאלה ושאר התחרפנויות של פרינס לא ייקחו את הבעות הפנים שלו ב-"Purple Rain", כשהוא מביט ימינה ושמאלה, למטה לגיטרה ולמעלה לשמיים ולרגע נדמה שהוא באמת בוכה.
כשאמן מגיע לבצע את השיר של חייו, הוא צריך להסתכל על פרינס כדי ללמוד איך אתה נראה כשאתה מאמין במה שאתה עושה, תוך כדי שהוא דופק סולו שישה כוכבים. מלבד היותו המנון שלידו "התקווה" הוא סוג של בי-סייד, אין ספק שהוא גם מנצח את "Angles" של רובי בקרב ה"לצלילי איזה שיר נעשו יותר ילדים".
אלא שכמו בקרב של דויד נגד גוליית, ויליאמס מנצל פרצה נקודתית בענק שעומד מולו וזורק לו את האבן ישר בין העיניים: חלק חשוב בהמנון האצטדיונים הוא היכולת להצטרף לאמן בשיר, לנסות לצרוח יותר חזק ממנו תוך כדי פלאשבקים משמעותיים הקשורים לשיר. כאן, ורק כאן, "איינג'לס" מתעלה על הגשם הסגול: נסו לשיר בסגנון של פרינס ב"פרפל ריין", ותגלו שאתם מפספסים אות, הברה, לפעמים אפילו משפט שלם. הדיקציה של פרינס היא כל כך פרינסית, שקשה להצטרף אליה מחוץ ל "פרפל ריין, פרפל ריייייין". "איינג'לס" לעומת זאת, באנגלית הפשוטה שלו, במבנה הקליט של הבתים וכמובן בפזמון המתפרץ שלו פשוט נולד לשירה בציבור, לקהל של ילדות בנות 12 ומבוגרים בני 86. מהודו ועד כוש כולם יכולים להתאים את עצמם ל"איינג'לס" מבלי להרגיש שהם רודפים אחרי רכבת הרים. כאן, דווקא האמונה היוקדת של פרינס בגשם הסגול הופכת לחיסרון שלו: המנון אצטדיונים צריך להתחלק עם ההמונים, ורובי הוא זונת קהל בעוד פרינס מסתגר באחוזה שלו ומחרים קליפים של קאברים שלו. איזה נודניק.