חלאס עם יודה: למה לא לצפות ב"מלחמת המשובטים"?

זהו. זה אמנם לקח כמעט עשר שנים, וזה לווה בלא מעט רגעי משבר שדרשו ממני כוחות שלא ידעתי שהיו בי, אבל אני שמח לבשר שנרפאתי. כבר ארבעה ימים שבבית הקולנוע שעל יד הבית שלי מציגים את "מלחמת המשובטים" – הפרק החדש והמונפש בסאגת "מלחמת הכוכבים" – ואפילו לא עלה על דעתי לקפוץ ולראות במה מדובר. למען האמת, קשה לי לחשוב על משהו שאני פחות רוצה לעשות מלתת בדבר המיותר הזה הצצה. ועזבו אתכם מהאנימציה – שנראית ממש מכוערת. פשוט לא מעניין אותי מה נהייה עם אנאקין, לא איכפת לי מהמזימות האינטר-גלקטיות המרושעות של קאונט דוקו, וממש לא נותר בי שמץ של צמא לדברי החוכמה המדוברים הפוך של יודה. חלאס. היה לי מספיק. היה לי יותר מדי אפילו. ויש לי תחושה שאני לא לבד.

הסרט – שמתקציר העלילה המקושקש שלו לא ניתן להבין הרבה, ושלמעשה משיק סדרת טלוויזיה חדשה, שתעלה באמריקה ממש בעוד רגע – זוכה עד עתה לביקורות מחפירות (אם אתם קוראים רק ביקורת אחת, תקראו את זו של הארי נולס, ב-Ain't It Cool News), וגם הביצועים שלו בקופות (עשרים ומשהו מיליון בשבועיים) לא ממש תואמים את הסטנדרטים שהציבו הסרטים הקודמים בסדרה, בלשון המעטה. אין ספק שמדובר בנקודת מפנה היסטורית ודרמטית ביחסו של הקהל הרחב לאימפריית הרשע של ג'ורג' לוקאס, ובפלופ הכי רציני שלו מאז "האוורד הברווז".

האם ייתכן שלוקאס הצליח סוף סוף - אחרי שלושה סרטי המשך עלובים ופתטיים, וסרט של אינדיאנה ג'ונס שהכיל חייזרים וקופים ממוחשבים - לגרום למעריצים השרופים, שגדלו על ברכיה של אופרת החלל המופלאה שהוא יצר, להרים ידיים ולחפש לעצמם חיים? בהחלט נראה שכן. אז האם גם ייתכן שכעת, כתוצאה מהכישלון היחסי, לוקאס יפסיק לחפש דרכים למחזר בדרכים מבאסות ומחוסרות כל כישרון ו/או או היגיון (שאינו כלכלי) את החומרים שמהם עשוייה ילדותנו המאושרת? בהחלט נראה שלא. אבל אם לשפוט מקבלת הפנים הצוננת והדי אדישה שציפתה לשיבוט האחרון שיצא מהמפעל שלו, נראה שהרע מכל מאחורינו. ותודה לאל על כך.

סטיבן צ'או הוא סופרסטאר סיני שכיכב בעשרות קומדיות פופולאריות, שמעריץ את סטיבן ספילברג, ושמוכר לחובבי הקולנוע המערביים בתור הבמאי/תסריטאי/כוכב של "Kung Fu Hustle" ו-"Shoalin Soccer" – שתי קומדיות אמנויות לחימה מופרעות ועמוסות אפקטים שזכו להצלחה ניכרת גם מחוץ למולדתן.

סרטו החדש של צ'או, "CJ7" (שיצא לאחרונה בדי.וי.די, ושהיה ללהיט ענק במזרח הרחוק כשיצא לאקרנים בראשית השנה), אמנם עשה פחות כותרות בינלאומיות משני סרטיו הקודמים, ובשורה התחתונה הוא אכן פחות מוצלח ומספק מהם. אך אין בכך לומר שהוא פחות מופרע ו/או פחות עמוס אפקטים ו/או פחות ראוי לתשומת הלב שלכם. הוא סתם קצת פחות טוב.

הסיפור עוקב אחר דיקי – ילד עני וטיפשון שלומד בבית ספר פרטי יוקרתי – ואביו – פועל בניין אלמן שקורע את התחת מסביב לשעון (על מנת לאסוף את הסכומים הדרושים למימון בית הספר הפרטי והיוקרתי בו לומד בנו האהוב). את האבא מגלם צ'או. את הילד הטיפשון מגלמת ילדה חמודה בשם יאו קזו.

כשדיקי מתבכיין על כך שלכל הילדים בכיתה שלו חוץ מלו יש צעצועים מגניבים, האב המסור והתפרן הולך למגרש הגרוטאות כדי למצוא איזשהו תחליף ראוי, וחוזר עם כדור ירוק מוזר, שהופך, מקץ זמן קצר, לגוש פרווה חמוד וחייזרי. מכאן הופך הסרט לגרסה מעט עקומה ומאוד מצחיקה של "אי.טי" (עם נגיעות של "צ'יקן ליטל", וקורטוב של ניאו-ריאליזם איטלקי), כאשר בין דיקי לגוש הפרווה החייזרי (שזוכה לכינוי CJ7) מתפתחת מערכת יחסים מורכבת, מפתיעה ואמיצה, שמובילה, איך לא, ללא מעט בלגן ושברון לב.

הדבר הכי טוב ב-"CJ7" היא העובדה שהוא אינו משחק על פי החוקים ההוליוודים. במילים אחרות, לצד האווירה ההיפר-קיטשית (שזוכה למשנה תוקף בעת צפייה בגרסה המדובבת לאנגלית), בדיחות הקקה-פיפי הבלתי נמנעות (בשלב מסוים דיקי מקבל חתיכת צואה חייזרית לפרצוף), הקריצות לאמריקה (בדמות רפרנסים ל"משימה בלתי אפשרית 2" ו"מטריקס", בין השאר), והסלפסטיק הלוני-טונזי התמידי (המומחיות הגדולה של צ'או), תמצאו כאן גם כמות לא מבוטלת של מלודרמה, פאתוס וחתרנות (וגם סתם כמה דברים שייראו לכם קצת מוזרים בגלל שאתם לא סינים). ולמרות שלא יהיו במצרכים חיוניים אלה כדי להשכיח מלבכם את העובדה שאתם צופים בקומדיית ילדים טיפשית שעוסקת בגוש פרווה ממוחשב (אחלה אפקטים, אגב), רוב הסיכויים שיהיה בהם די כדי לגרום לכך שתהיו מאוד עצובים כשהדברים המאוד עצובים שקורים בשיאה של העלילה יקרו, ומאוד שמחים כשידידנו CJ7 יגיע - בדיוק כשכבר חשבתם שהוא לא יגיע - כדי להציל את המצב עם האצבע הקסומה שלו, או מה שזה לא יהיה. ובינינו, בסרטים כאלה, זה מה שחשוב באמת.