להיט בראש

כבר 30 שנה שהמוזיקה הישראלית מחכה לאלבום פופ הגון שיגאל אותה מיסוריה. ואז עינב שיף הקשיב ל"נמשים" של אמילי קרפל

עינב שיף
26/08/2008

מאז נתגלה לתושבי ישראל כי לצד פרויקט גרעיני בדימונה מתקיים יצור עמום נוסף ושמו "רוק ישראלי", נוצרה מעין היררכיה שקיבעה את הרוק תוצרת הארץ כסוגה עילית של המוזיקה הישראלית. כך, גם בשנים השפלות ביותר שלו, תמיד הרשו לעצמם חובבי הרוק להתנשא מעל סגנונות אחרים, ללא קשר למידת הצלחתם בציבור (ממחתרת הקסטות של המוזיקה המזרחית ועד יוצאי רימון), או לקריאת התגר שהגיעה עליו מעבר לים לאורך השנים (דיסקו ומוזיקה אלקטרונית). משום מה ההתנשאות הזו התקבעה דווקא בקרב יוצרי הפופ כמין אקסיומה שלא ניתן להתמודד איתה. כאילו דווקא אלו שהאמינו שאפשר לרגש שלא בצורת נאומים נמלצים, או העתקות מדילן-ביטלס-פינק פלויד נמנעו מלתעל את השונות שלהם ליצירת מופת מרקידה או אפילו סקסית רחמנא ליצלן. אחרת לכו תסבירו מדוע היינו צריכים לחכות כמעט 30 שנים לאלבום כמו הבכורה של אמילי קרפל.

בדיוק בגלל הואקום לתוכו הוא נכנס, "נמשים" של קרפל הוא לא רק אלבום מצוין, אלא מלא גם ברגעים באמת מרגשים: הוא נפתח עם "טיפה" שסובב את הרדיו על הראש המרובע שלו, שאולי נטען שהוא גונב מקייט בוש, אך לטעמי הוא דווקא סוחב את ריפ הבאס של "טריביוליישנס, לבית LCD סאונדסיסטם. בכל מקרה, מדובר בקטע מסחרר, שסוחב את המאזין באף לתוך המסיבה של "נמשים". לכשעצמה, מדובר בחתיכת פתיחה מרשימה לאלבום פופ, אלא ש"טיפה" משמש רק כמתאבן להפקה המלכותית שתפרו כאן תומר אדם לנצינגר וניר אברבוך; הפקה שאמנם משתדלת לסחוב מכל להיט מצעדים איכותי, מ"טוקסיק" של בריטני ספירס (כי אם כבר לסחוב, אז מהטופ אוף דה קוק) ועד גולדפראפ, אבל מלאת רעננות וברק כשיערו של אלי אוחנה בימיו הטובים.

כבר בקטע הבא, "רוחות" - אחד משני שיאיו של האלבום - קרפל מדגימה איך נשמעת דיוות דיסקו מקומית, עם דיקציה מושלמת ואפיל של פאם פטאל. הכניסה המתוזמנת שלה לפזמון בין הלופ והפעמונים הוא רגע כל כך מלהיב ומדבק, עד שהוא מחפה על טקסט אנורקטי שבקלות היה יכול להשתלב בנבחרת הסינית להתעמלות קרקע. בכלל, מלבד שני השירים בהם בחרה קרפל לתת למשוררים לדברר את רגשותיה, נראה כי כלל עיקר המחשבה באלבום הוקדש לארכיטקטורת האווירה; אווירה שהיא מצד אחד הדוניסטית באופן שהיה גורם לקיסרים רומאים להסמיק ("משוגעת" הוא שיר ששירי מימון צריכה לשים מתחת לכרית. אולי זה ייכנס לה לחלומות) ומאידך מנסה להיות אישית ומרגשת ("בין השורות", דואט אלגנטי עם אסף אמדורסקי).

עוד בוואלה!

מי צריכה טובות? המוצרים המיוחדים של הדיוטי במרחק נגיעה

בשיתוף ג'יימס ריצ'רדסון

סימפול שווה אלף מילים

נכון, קשה לשאוב איזושהי השראה לחיים משורות כמו "לא התכוונתי כך להיעלם/ התכוונתי לארגן ביקור הולם" ("חוץ ממך"). אך כשהתוצאה הסופית היא אחד האלבומים הישראלים הבודדים שהעזו לכוון את מחושי האוזניים שלהם אל הסאונד שמניע את עולם המוזיקה בחמש השנים אחרונות ("נמשים", "כאן אני עומדת"), צריך לשים את הדברים בפרופורציות: ישנם דברים שסימפול יכול להגיד טוב בהרבה מטקסט יומרני ומנוקד, ושמכונת תופים מרוחקת ומקומפרסת יכולים לבטא בדידות טוב בהרבה משיר של אביב גפן.

אלא שקרפל, וכאן ניצחונה הגדול, לא הסתפקה רק במעטפת והסתערה פעמיים על המהות: ב-60 שנות קיומה של המוזיקה הישראלית שירי המשוררים נשארו באופן כמעט גורף נחלתם של טרובדורים מהצד הנכון של "כסית". פריצות יחידות נרשמו כשצביקה פיק, למשל, נעלב מהיחס של "התעשייה" דאז והראה שגם הוא יכול, אלא שהאופן הממלכתי בו בחר לבצע את הטקסטים רימז בעצם לכמיהתו לקבלה ולא למהפכה. כשקרפל, ברגע השיא השני של האלבום, לוקחת את "בין השורות" של יצחק לאור ו- אין דרך אחרת לומר זאת – מטרידה אותו מינית עם קולות הרקע המתיילדים האלו על גבי מכונת תופים וקלידים אפורים-בוהקים, היא פשוט כובשת את המעוז האחרון של האליטיזם, מפשיטה אותו ממדי הכובד האקדמי והופכת אותו ליצור חי ומפתיע. ואם לאור הוא משורר מעורר מחלוקת שיודע לגעת בצד הסליזי שבין שירה לרוק (ע"ע "נערת רוק"), קרפל גם תבצע את "אינך מבקש דבר" למילותיה של לאה גולדברג, האמא של הקונצנזוס החווה אלברשטייני בסאונד אייטיזי חם ומחבק.

גם היותו של "נמשים" אלבום שבהחלט מקרב בכמה קילומטרים את פערי שנות האור בין הפופ הישראלי למקבילו בעולם וגם בחירתה של קרפל לגעת בנושא המשוררים, מצביעים על כך שערב ראש השנה תשס"ט המוזיקה הישראלית עומדת בפני אופציה לשינוי עמוק: אלבום הבכורה של אמילי קרפל (כמו גם זה של עלמה זוהר) הצליח לירוק על הפחדים הקמאיים של תעשייה מקובעת ומיושנת, ולומר גם שיש סקס אחר וגם להביא אותו לכאן בטיסה במחלקה ראשונה. האם מדובר ביציאה בעלת המשך והשפעה על אמנים/ות אחרים? הלוואי וכן וגם אם לא – צריך לקוות שלפחות אלבום רמיקסים ייצא מכל זה.

אמילי קרפל, "נמשים" (הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully