אדיפוס שמדיפוס

"בעומק, יש למורביה יחסים מוזרים ביותר עם האיטלקית היומיומית: [...] לעג למצב הבורגני, ומכאן גם ביקורת חסרת רחמים, שהיא התזה של כל יצירותיו, ביחד עם קבלת השפה של הבורגנות כלשון תקנית, כמכשיר נייטראלי, כאילו לא נוצרה והתפתחה, היסטורית, על ידי אותה בורגנות, [...] וכך בז מורביה לשפת הבורגנות מצד אחד [...] בעוד שמן הצד האחר יש לו מעין יראת כבוד ילדותית ומלומדת כלפי השפה...."
(פאזוליני מתוך "שאלות בלשניות חדשות", 1965. תרגום הציטטה: יצחק לאור)

על אף הביקורת הגלויה, אלברטו מורביה (1990-1907), מסופרי הקאנון האיטלקיים, דווקא נחשב לידידו הוותיק והטוב של פייר פאולו פאזוליני, שהעריך את כתיבתו. העניין כרוך בכך שהתרבות האיטלקית של אמצע המאה ה-20 פלוס מינוס, קיימה מין תחרות השתלחות אנטי-בורגנית בסגנון נאו-ריאליסטי. פאזוליני, שקצת איחר את מירב האקשן ושכמו ניחש את הופעתו הקצרה מדי על דוכן ההיסטוריה, נתן פייט חסר פשרות בסגנון מעט שונה, כך שבין היתר הוא חיפש בקטנות את מורביה וקלווינו, שותפיו העקרוניים לדרך, ותמך בביטולה של שפת היומיום האיטלקית למען כינונה של שפה ספרותית שתשאב את כוחה מהדיאלקטים העממיים.

אך נדמה כי לפחות במקרה מורביה, פאזוליני התפרץ לדלת פתוחה, מאחר ולראשון עמדו באותם שנים דברים חשובים יותר על קצה הלשון. בשנת 29', יותר משלושים שנה לפני שפייר פאולו צילם את השוט הראשון שלו, וכשהוא עצמו בן 22 בלבד, חיבר מורביה את "האדישים", ככל הנראה היצירה האקזיסטנציאליסטית הראשונה, ובה הוא מקלף את שכבות הצביעות מהוויית הבורגנות הרומאית ומגלה את תהום הריקנות המכלה בחייהם. הספר, שנחשב לאחד הרומנים החשובים באטליה, הזניק את כותבו לשיא מטאורי אך גם הביאו לכדי מיצוי עצמי בטרם עת. כשחזר למצוא את השראתו מחדש ב-43' עם "אגוסטינו" - יצירה אותה כינה "נובלת מפתח" בקריירה כפי שמבהיר אריאל רטהאוז, מחבר אחרית הדבר - היה זה ברור שהעולם החדש שחשף פרויד מעסיקו הרבה יותר מחזון אחרית הימים של מרקס.

ואולי "אגוסטינו" (הוצאת כרמל), סיפור מלב הנאו-ריאליזם האיטלקי שעיקרו הוא בהחלט מעמד הליבידו ולא הליבידו המעמדי, היא גם נובלת מפתח במלאכת התרגום מאיטלקית לעברית, בכך שהיא מחזירה מתהום הנשייה, ובהצלחה רבה יש לומר, את הקול האיטלקי הגברי שנזנח לו לשווא עם הצלחותיהן המסחררות של אלזה מורנטה (אשתו הראשונה של מורביה) ונטליה גינזבורג. למעשה, אגוסטינו בן ה-13, ילדון תמים בן עשירים, שהסיפור הארוך לא מספק יותר מהבזק קצרצר מריר ומפכח מתוך ילדותו, מחזיר אותנו אל מקורותיו האדיפליים של הקול הגברי, אל ימי גיחתו המבולבלת מתוך הקלחת המבעבעת של רגשות סותרים, מיצי גוף חמימים ואמא אחת - אלמנה אך פעילה - שהופכת מושא להתבוננות מזוינת.

מורביה לא עושה לאגוסטינו שום הנחות. בטון מאופק, מדוד, כמו בסרט טבע, הוא מציב את אגוסטינו במרכזו של כאוס רגשי הפורץ בשל קנאה אדירה לאמו הנחשקת ומשקף החוצה את פרפורי נפשו של הילדון, המתייסר בין אהבת אם תמה, ניצנים של חיבת נשיות עזה ושלל רגשות אשמה. וכשאגסטינו סופג עלבונות מחבורת ילדי תת-פרולטריון פראיים (שמספרים לו את כל מה שעוד אינו יודע על החיים), מתווספת אף היחשדות במעשה אהבה אסורה עם מנהיג החבורה המבוגר ותחושת מיאוס חריפה מחייו חסרי הידיעה, ומעל לכל – גאייה של נואשות שמובילה אל בית הזונות המקומי ואל פיאסקו אכזר. ורק עכשיו, אחרי שהסכין אגוסטינו עם ההווה המר ועם העתיד המעורפל, אפשר לשמוע ברקע גם את קולו של מסר התוכחה שפעם עוד היה מקובל, הגורס כי החיים האמיתיים מצויים במהפכנות ולא בתוכנת הבורגנות.