אם אשמע עוד יושב-בית-קפה תל אביבי, מתלונן על מר גורלו, על השכירות הגבוהה ועל שתל אביב הפכה להיות מקום בלתי אפשרי למחייה, אעניק לו, על חשבוני כמובן, את תפילת הדרך ביחד עם כרטיס נסיעה חד כיווני לפרבר הקרוב. באמת רק בשביל לחסוך מעצמי את הבכיינות הקרתנית הזו. ועל אף שצליל הבכי התל אביבי צורם, האנשים האלה צודקים. הצפיפות אכן גוברת, המדרכות מזוהמות, שכר הדירה איבד כל פרופורציה והמכונית נגררת פעמיים בשבוע. אם תוסיפו לזה את הצרפתים הממלאים את הרחובות ואת אחוזי הלחות של אוגוסט, תקבלו מתכון בטוח להתפרצויות זעם אלימות ובלתי נשלטות מצד התושבים האומללים.
ההגיון הפשוט אומר שבערים פופולאריות מצטופפים יחדיו מבנים ואנשים, כי עוד ועוד אנשים רוצים לגור בהן. אבל ההתפתחות הזו - שגובתה עם השנים בדימויים תרבותיים על ערי העתיד הדחוסות והאפלוליות א-לה בלייד ראנר - אינה התסריט האפשרי היחיד לעתיד העיר. בהולנד למשל, בערים הדחוסות שלהם, הם סיגלו לעצמם מודל גדילה של ייבוש והתפשטות. בכל פעם שהצפיפות נעשתה חונקת, יובש עוד קטע ים. נכבש ויושב. כך הם יצרו לעצמם מודל תרבותי של מרחב מלאכותי לחלוטין, מעוצב כולו. לא לחינם מכנים תושבי הולנד את ארצם "לגולנד"; השדות, העצים, תחנות הרוח והערים לא היו שם מאז ומעולם אלא תוכננו מראש, עוצבו היטב וסודרו עד הפרט האחרון.
אם בהולנד, אז בעצם למה לא כאן? נחזור רגע ל-1948, למלחמת העצמאות. האצ"ל יוצא לסדרת פעולות שבסופם הוא הורס וכובש את שכונת מנשיה, השכונה הצפונית ביותר של יפו המוסלמית. הסיפור האמיתי מתחיל מעט לאחר מכן: אחרי כמה שנים של עזובה, פונו הריסות מנשיה אל הים ויצרו תוספת גדולה לשטחה של תל אביב. תוהים איפה התוספת הזו? היא השטח עליו נבנו לאחר מכן הדולפינריום וגן צ'רלס קלור, אזורים ציבוריים לרווחת תושבי העיר כולה. אם נסתכל לרגע על האנקדוטה הזו (שעובדת מעולה בשיחות סלון) מעבר לנסיבות ההיסטוריות-פוליטיות הספציפיות שלה, הרי שיש לנו מודל אחר להתפתחות עירונית: הריסה, הגדלת שטחים ובניה.
אם פעולה כזו היא מעניינינו, אפשר להעתיק את מודל מנשיה לשאר שטחי העיר ונביא את כוח הדחפורים אל האזור שבין כיכר דיזנגוף לים. קודם נצא מנקודת הנחה שכל מבנה שגילו מעל שלושים שנה מועד להריסה, אם זה בגלל ההזנחה, ירידת הערך הנדל"ני או השינוי בסטנדרטים. בשלב הבא נחליט שמבנים שיש להם חשיבות מיוחדת לעיר יוותרו על תילם לטובת הדורות הבאים. בסופו של דבר, נקבל נפח עצום של פסולת בניין שייגרף לים וישנה את קו החוף.
חישוב פשוט של כמות הפסולת הזו ועומק הים, מראה שנוכל לקבל 50,000 מטרים רבועים של קרקע חדשה ובנוסף לכך יתפנה שטח נוסף מהריסת הבניינים הישנים. פעולה כזו תייצר תמריץ לחידוש עירוני מתמיד, אם כערך ציבורי לתושבי העיר, או כערך קרקע ליזמים ועייריה תאבת מיסים. מה שעלינו לשאול את עצמנו הוא לא אם ייבנו על הקרקע החדשה שכונת מגורים או שדה תעופה, השאלה האמיתית היא כיצד יגיבו העיר ותושביה לתוספת תמידית של עתודות קרקע, לפוטנציאל בניה ופיתוח מתמשך ובעיקר, להריסה כפעולה חיובית. אם תל אביב הייתה עשויה מחלקי לגו, לא היינו חושבים פעמיים לפני שהיינו מפרקים ובונים אותה מחדש ולכן במציאות, אין כל סיבה שננהג אחרת.
מחתרת הדינמיט: מודיעין
*בכל שבוע תבחר מחתרת הדינמיט אתר או מבנה אחר ברחבי הארץ ותסביר מדוע ראוי ונכון לפוצץ אותו למען אזרחי ישראל. להלן המועמד השני:
שלום לתושבי מודיעין. נכון שעירכם אינה קטנה במיוחד. שישים אלף תושבים וחמישים אלף דונמים יצריכו הרבה מאד דינמיט. אך נכון גם ש"עיר העתיד" היא כבר היום עיר העבר. מה שהתחיל כפרויקט שאפתני לעיר חדשה בישראל התברר כמהלך שהרס שטחי טבע, הוציא עשרות אלפי מכוניות לפקקים יומיים בדרך לתל אביב וירושלים ורק קידש את היחלשותן של ערים אחרות כמו לוד ורמלה, שתושביהן המבוססים עזבו אותן. כל זה עוד לפני שדיברנו על מפלצות הבטון והאבן החולשות על הגבעות, על רחובות ללא נפש חיה ועל מרכזי הרפאים הפוסט-מודרניים בשכונת השינה הענקית הזו המתהדרת בשם עיר. הצמידוה אם כך למקלות הדינמיט ונקים במקומה פארק שבחציו יוקדש למסלולי אפניים ובחציו השני יותאם לפיקניקים פסטורליים בטבע. על הדרך ייחסכו לתושבי מודיעין, גם הנסיעות המתישות למקום העבודה.