פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרימו לוי

      האלבום השני של פופ לוי הוא כל מה שאיל רוב צריך בשיטוטי הלילה שלו. וגם – ג'יימס פאנטס הוא לא ריק ג'יימס. ביץ'

      פופ לוי הוא וואחד חגיגה. כמו מסיבה שיותר ויותר אנשים מדברים עליה; על הלוקיישן, הכוסיות שיהיו שם, השתייה חינם, הסמים (מלא!) ובדרך אליה יש את ההתרגשות הזאת של משהו חדש ומופרע שהולך לקרות. אצל מר לוי זה קורה כמעט כל ערב, בטח כשהוא באולפן ההקלטות, מפרק את הפופ לגורמים קטנטנים ומנצנצים ומדביק אותם מתחת לעיניים, עוצם אותן ופותח פה. יוצאים לו דברים מצחיקים, מאתגרים, בלונים של בזוקה וגם כמה משפטים שאפשר לשנן למקרים בהם אתה נתקל בהיפסטרית שתויה. פופ לוי לא חי את הפארטי, הוא הפארטי עצמה.

      משוגע, נהנתן טווסי כמו שרק חצי יהודי בריטי בוהמייני יכול להיות. הוא הספיק להיות נהג אוטו גלידה, דוגמן שיער והבסיסט והרמיקסר של ליידטרון כשעשו את סיבובי הניצחון שלהם במחצית הראשונה של העשור. הוא עבר בליברפול ובלוס אנג'לס המוזיקה שיצר במקומות האלו, שכנעה את שני הנינג'ות מאט בלאק וג'ונתן מור להקים עבורו תת-לייבל כי גם תחת המניפה המאד רחבה וצבעונית של נינג'ה טיון הוא לא נופל בשום קטגוריה.

      פופ לוי מיישב סתירות שלעולם לא היו מתיישבות אחת ליד השנייה. זה פופ, ברור, אבל גם גלאם-רוק שעונה על השאלות מה היה קורה למארק בולאן אם היה לוקח איזה פולקסוואגן טוארג במקום מיני מיינור; איך היו נשמעים לד זפלין אם היה נגמר להם מהבלוז ובודקים לשנייה מה קורה ברדיו; אם לרובי וויליאמס היה כשרון מוזיקלי ששווה לכריזמה שלו. אקספרמנטאליות פופית בשמלה כמו בואי בימיו הטובים בסבנטיז והכל בשיק אלקטרוני של רוקסי מיוזיק. לעזאזל כמה אני שונא ניים דרופינג, כמעט כמו שאני אוהב את התקליט השני של פופ לוי, "Never Never Love".

      קיץ עכשיו, ובשבוע האחרון זה יותר מדי חם. אפילו המגבות התחילו להתייאש. וכשחם אין כוח למילים ארוכות. אין כוח לתקליטי חפירות שבאים ממקומות דמיוניים וקרים. כשחם צריך להזדהות עם משהו, מישהו שהזיע כשהקליט את שירת הפלאצטו שלו; מישהו שמבין את הוייב המסוים הזה שיש בלילות הקיץ – שיטוט אינסופי בין כמה מקומות והדלק הוא החום והצורך הקומפולסיבי לשבור אותו עם משהו, מה שלא יהיה, אפילו מישהו. ופופ לוי – איזה שם גאוני – הוא בדיוק זה. לא מחייב אבל עדיין מאתגר, לא חופר אבל יכול לשלוח אותך למילון מוזיקלי לחפש השפעות וציטוטים; מצחיק אבל גם יכול להביא שירים מפרקים מרגש, כי חייבים. יש פה בומבות לפאנים כמו "Wannamama" הזפליני, שיר הנושא שנשמע כמו תום יורק ביום הכי שמח שלו בחיים, ו-"Dita Dimone" אחד משירי הפופ המבריקים של השנה, שמתכתב עם יותר מדי יצירות בתרבות של המאה הקודמת וזו הנוכחית משאפשר להגיד בשלוש וחצי הדקות שלו. "Call the Operator" עלול לשלוח את בק ממרר בבכי למדריך הסיינטולוגי שלו, ב-"Semi Babe" הוא מדבר על בחורה עם 37 בחורים בטלפון שלה, ששברה לא את ליבו כי אם את רוחו ועוטף את זה עם מתקתקות ג'ונלנונית בת 12 מיתרים, שמותירה חרך למשב הרוח הצונן של הציניות. אין הרבה אנשים שיודעים לעשות את זה. ופופ לוי אולי לא הוציא פה אלבום מושלם, אך בהחלט העביר מרקר זרחני על כמה שמות בעולם הפופ של 2008.

      פופ לוי, " Never Never Love"
      (Counter Records)

      מכנסי פאנטסים

      אלבום הבכורה של ג'יימס פאנטס יוצא במקבילה האמריקנית והצעירה של נינג'ה, Stones Throw, אחד מהלייבלים האלה שעושים חשק לחבק אותם מרוב שהם בעדך. כמו בלאק ומור, גם בראש הפירמידה של סטונס עומד חולה מוסיקה, אספן תקליטים ודי ג'יי עם טעם וורסטילי ומשובח כמעט כמו שמו, פינאט באטר וולף. את ג'יימס פאנטס הוא פגש לראשונה לאחר שנתן סט בספוקיין, חור מנומנם במדינת וושינגטון, ובסופו ניגש אליו בחור צעיר בשם ג'יימס סינגלטון והציע הצעה שוולף לא יכל לסרב לה - לקחת אותו לסיבוב חנויות תקליטים בעיר. כך נוצר הקשר בינהם, שהוביל - כמה מיקסטייפים וסקיצות אחר כך - להחתמתו של סינגלטון והוצאת תקליט בכורה בשם המחייך – "Welcome".

      ג'יימס פאנטס הוא איש של מרתפים. גם כאלו של תקליטים בעיקר כאלו בייתים בהם הוא יכול להקליט אלבומים שלמים לבדו. איש של להקה אחת שמגדיר את המוזיקה שלו כ"סאונד של ציוד גרוע, האזנה לתקליטים והיכולת לעשות מזה דאחקות". גם פאנטס אוהב לעשות הומאז' לשנים בהן נולד, השמונים במקרה שלו. ומה שעלול להעלות צחנה קלילה של טרנדיות יתר הופך תחת אצבעותיו ואוזני של פאנטס למחוות סול ופ'אנק של השנים הללו אך ברוח של הניו וויב של אז – שירה מלאת ריוורב מרוחקת ולא כזו שמשורבבת לשון ישר לתוך האוזן. אסטיטיקת הסינתיסייזרים שמתחילה את המסיבה הפרטית של פאנטס מאפשרת לו לשמור על פאסון כשהוא נותן בקולו, חולשתו העיקרית של האלבום.

      המוזיקה נמצאת כאן, זה ברור. לא תמיד אחידה ברמתה – תודה לאל על כך – ומגוונת גם במסגרות המאד צרות ומגבילות של הסאונד והגישה האייטיזית. אך פאנטס לא ממש מצליח לשכנע כזמר. בניגוד לפופ לוי, שנותן וואחד עבודה, נדמה כי פאנטס מגביר את המזגן כשהוא נכנס להקליט את מלמולי הקומיקס-גטו שלו על בנות שצריכות לעשות את זה כי הן הבנות שלו וכל מיני שטויות שבחורים שלא זיינו מלא זמן אוהבים להגיד מול הראי. ריק ג'יימס הוא לא, ביץ'. כשנכנס זמר עם ביצים וגישת פ'אנק אמיתית משהו קורה. “Crystal Lite” זוהר למרחוק בקולו של דיאון דייויס, שמעביר את המוזיקה של פאנטס להילוך שלישי ומעלה את רף החרמנות בריח זיעת המרתפים ששורה על האלבום הזה. הוא עושה את זה ועושה את זה טוב גם ב- “Ka$h” שיצא כסינגל. שני השירים האלו מהלכים בין הטיפות של דאחקה וסופר התכוונות, בדומה למה שסנופ עשה במחווה שלו לאייטיז. זה נשמע בהתחלה מוזר אבל לאחר כמה האזנות אתה מכור. “Good Thing” הוא אחד מהתופינים שמסתתרים כאן באלבום הזה ומצייר חיוך של סליי סטון אפילו על פנים חיוורות ומזיעות כשל המאזין הממוצע של האלבום הזה.

      בסופו של אלבום "welcome" נותן עבודה. מין ממתק פופ עם טעם נרכש, כמו להוציא מחדש את אבקת זיפ ולכתוב שהפעם הוסיפו לה גם ויטמינים.

      ג'יימס פאנטס, " Welcome"
      (Stones Throw)