חלוקת קשב

אפשר להשוות את תעשיית המוזיקה הישראלית בתקופת טרום החגים לאותו עכבר מחושמל, שכל כך נהנה מהזרם המעוות הנשלח אל גופו, עד כי הוא נמשך למתח שבסוף יהרגו; הרי אין דרך אחרת להסביר את המחלה, מגפה אפילו, בגינה כל להקה/הרכב/זמר/פרויקט מכל תת ז'אנר משליך את יצירתו על המאזין הישראלי, בתקווה שהאחרון יבחר דווקא בו כמתנת חג, למקרה שהוא לא מעדיף סט גרביים חדש.

מילא חברות התקליטים הגדולות, אלו אוחזות בכלים יח"צניים וגם בריליסים הגדולים, אלו שגם כך יקבלו חשיפה. אבל מדוע עשרות אמנים מהדרג השני ומטה של התודעה הציבורית שמים דגש דווקא על אוגוסט? מה האינטרס של אמנים כמו יונתן רוזן, יונתן כנען, בין השמשות, לה גרדיה, side, squid, והרכבים רבים נוספים, בהתמודדות חסרת סיכוי עם אלבומים מצופים כמו זה של יהלי סובול ורע מוכיח או קורין אלאל? הרי ללא שום קשר לאיכות(השטיח האדום שפרסו ליהלי סובול ורע מוכיח מעורר מחשבות נוגות), השקעה או חדשנות, הרדיו ושאר כלי התקשורת, אינם יכולים להקדיש כל אינץ' ודף רשת לכל הרכב המוציא אלבום בעונה הבוערת ביותר של המוזיקה הישראלית. יתרה מזו, חודש וחצי לפני כן, כל עורך תרבות יתחנן לריליס ישראלי מעניין שימלא את הואקום שנוצר באפקט פוסט פסח, עוד חג שבו התעשייה בולסת את עצמה לדעת. היכן היו כל אותם אמנים ואנשי שלומם אז? מדוע שנה אחר שנה יוצרים ומפיקים מסרבים להבין שמי שאמר מה שאמר על טיימינג, לא היה דביל?

תוצאת הטיפול ההכרחי של כלי התקשורת בנושאים בעלי עניין ציבורי ורק לאחר מכן ביוצרים נדירים באיכותם, מביא לאותו מרמור מפורסם בו "אין מקום במדינה הזו לאיכות", "כולם מחפשים רק צהוב" ו"אם הייתי הולך לכוכב נולד הייתי ישראל" וכו' וכו'. לא שאין אמת בחלק מההאשמות האלו - ובאמת שלא חסר לתקשורת המוזיקה חטאים לכפר עליהם ביום הכיפורים הקרוב - אך ראוי לאותם אמנים שבלי שום ספק שמו את אשכיהם על מזבח היצירה שיבינו שחלוקת הקשב מצומצמת גם כך. מלחמות ראש השנה עם פרויקט ארוך טווח כמו דנה לפידות לא יסדר לכם, אפילו הורדות פיראטיות.

המקרה של יונתן רוזן מדגים את האבסורד שבכל השיטה: הסינגל הראשון של רוזן (בעל רזומה משחק עם פוטנציאל סלבי ויופי של חברים כמו יוני בלוך), יצא ביוני 2007. הסינגל השני בתחילת 2008 ואילו האלבום המלא יוצא רק עכשיו. כלומר, קצב העבודה של רוזן מלכתחילה לא התחרה עם יוסאין בולט. אם כך, מה הפריע לרוזן להמתין עם האלבום? אלא שרוזן החליט, האלבום יצא והפלא ופלא – השמיים לא התרסקו והאדמה לא נבקעה. עוד אלבום בכורה עם גיטרה אקוסטית חביבה שמלווה כתיבת שירים אינפנטילית והרמוניות, לכשעצמן רעיון יפה, שרק מחכות למבצע מתאים, שהוא לא יונתן רוזן. לא חבל?

יונתן רוזן, "הבוקר שאחרי", נענע דיסק

החדשות הטובות הן שמבין שלל הריליסים הבינוניים שעפים באוגוסט הישראלי כאילו מדובר ב"ציפורים" של היצ'קוק, ישנם בכל זאת כמה אלבומים שכדאי לשים לב אליהם: "בין השמשות", למשל, הרכב סמי-דתי וותיק שמוציא אלבום שני אינטליגנטי, שגם אם הוא עטוף בטלית של קלישאות, לא נופל למבוכה. אמנם עדיף היה, לו "שתיקת האדמה" היה מושפע רק מפנחס שדה ולא נשמע כאילו מדובר בתקופת הפלמ"ח, אך העברית החריפה של יוני גנוט מותחת את הקמטים המוזיקליים של ההרכב. כשגנוט שואל בשיר המרשים באלבום "המראות", "תגיד לי כמה יצא הרוגים?" הוא בועט באומץ ובציניות שהשתלטה על הדור שגדל לעולם בו אתה יכול לעלות לאוטובוס אך לא לרדת ממנו. מפיק מוזיקלי עם אינטרנט מהיר יוכל להוציא מגנוט והחבורה משהו מרתק יותר ממוזיקה לשעות בין השמשות.

בין השמשות, "שתיקת האדמה", התו השמיני

הרגע הקסום שבו האוזניים פוגשות את הצליל אחריו אתה מחפש, כאילו מדובר בהנחת 17 שקלים להופעה של פול מקרטני, הולך והופך נדיר בין אילת לקרית שמונה. זה לא רק עניין של טיימינג, זה כל ה"נשתה כוס יין לחיי" או איך שלא שרים את זה והסטנדרטים הבינוניים שאימצנו לעצמנו רק כדי שנוכל להגיד לדי ג'יי, "אחי, מה עם קצת ישראלי". בפעם הראשונה בה הדיסק של serene התנגן במערכת, הגברתי את הווליום משתי סיבות; הראשונה, כדי לשמוע את "חרכים של ביגמיה" המעיף, רוק'נ'רול מהחור במצח של פול בנקס מאינטרפול עם רעב בלתי ניתן לכיסוי, להיכנס לחליפה של הגיבורים שלך ועדיין לומר משהו משלך. הסיבה השניה הייתה כדי לשמוע שבאמת מדובר בדיסק ישראלי, עם מילים עבריות מכוסות במעילי חורף מוזיקליים. ואכן, גם כשהמשטרה הגיעה עם אלות, "בשורה לאדם הנפלא" נותרה חתיכת בשורה גם לאנשים רעים במיוחד, כאלו שחושבים שלא מבינים איך שורה כמו "תסגנן את זה/ שלא ייצא אוטוביוגרפי או חושפני מדי/זה מפחיד אנשים שהם לא אתה"("תסגנן את זה") יכולה להפוך אדם לאבק. אבל שוב בטיימינג הזה.

Serene, "בשורה לאדם הנפלא", הוצאה עצמית.